הסובבים אותי לא מבינים מה החשש הגדול שלי מאתגר ה-100 ק"מ: "כבר עשית איש ברזל, חצית את הכינרת לאורך במשך 12 שעות רצופות של שחייה, ברור שאת יכולה לרוץ אולטרה מרתון". ועדיין, הכל מרגיש שונה כל כך, אחר כל כך: עולם חדש, זר ומוזר
מאת:מור שלזינגר
• פרק א' – לפעמים חלומות מתרסקים – כאן
• פרק ב' – צעדים ראשונים – כאן
• פרק ג- הנצחון על הפציעה: הר לעמק – כאן
• פרק ב' – צעדים ראשונים – כאן
• פרק ג- הנצחון על הפציעה: הר לעמק – כאן
ספירה לאחור: 7 שבועות
סיפרתי כאן על ההתרסקות שקטעה לי את האימונים לאיש הברזל, שריסקה את החלום, ועל החזרה האיטית וההדרגתית לפעילות. על החלום החדש שהלך ונרקם: חלום האולטרה מרתון. אחרי הרביעייה בהר לעמק, נפלה סופית ההחלטה: 100 ק"מ בסובב עמק! לקחתי נשימה עמוקה, התייעצתי עם כמה מאושיות עולם האולטרה, ויצאתי לדרך.
ועכשיו אני בעיצומו של המסע לעבר האולטרה. מסע שמספק לי חוויות חדשות, שיעורים חשובים וגם חברויות חדשות. וחשבתי לנסות ולשתף הפעם בחוויות מהמסע הזה. לנסות ולהעביר דרך החוויות האלו, הרגעים הקסומים, השיעורים החדשים והאנשים שאיתי בדרך הזו גם את השוני הגדול בין אימונים לאיש ברזל לאימונים לאולטרה מרתון.
מסע שמספק חוויות חדשות וחברויות חדשות: אבי אדלר ועטרה רון (צילום: מור שלזינגר)
שיעור 1: "תלמדי לרוץ לאט"
זה נשמע קל, נכון? לרוץ לאט. כל האימונים שלי לאיש ברזל, כל ריצות ההחלפה שאחרי האופניים, נלחמתי לשמור על מהירות מינימום. לרוץ לאט נראה לי קלי קלות אחרי זה. אז זהו –שלא. פתאום אני מגלה שלרוץ בקצבים איטיים יותר בדקה-שתיים לכל קילומטר מפעיל עומס אחרי לגמרי על הרגליים. שלא לדבר על ההרגשה שיכולה להטעות כל כך: קצב שבשעתיים הראשונות לריצה מרגיש "איטי נורא, ואיך אפשר לרוץ ככה?" בשעה החמישית לריצה (או בשעה השביעית באימון גב לגב) מרגיש מאתגר מאוד.
בן שמן: תחושה של חזרה בזמן. דברים שרואים כשרצים לאט (צילום: מור שלזינגר)
שיעור 2: מה אוכלים?
באיש ברזל לתזונה יש חשיבות מכרעת, לא סתם קראנו לזה "הדיסיפלינה הרביעית". אחד הדברים הראשונים שאמר לי רץ אולטרה מנוסה, עוד לפני שיצאתי לדרך היה: "קחי בחשבון שבאולטרה, תזונה היא הדיסיפלינה הראשונה. על זה תקום או תיפול כל הריצה שלך". בסדר, חשבתי לעצמי. אחרי כל כך הרבה שנים במרחקים הארוכים, 2 תחרויות איש ברזל, ועוד לא מעט תחרויות של חצי המרחק, למדתי משהו על התזונה. אז זהו, שלא.
כמה שבאיש ברזל לקח לי שנים לגלות את האיזוטוני המתאים לי, את הג'לים המתאימים, את הפרוטוקול המתאים לרכיבה על שלביה השונים, ולריצת המרתון שאחרי – שום דבר מזה לא עבד באימונים לאולטרה. לאט לאט למדתי לזנוח את הג'לים, להתרכז במוצקים. למדתי שחלבונים ושומנים, שמהם תמיד התרחקתי באימונים לאיש ברזל, חשובים במיוחד בתזונה באולטרה. למדתי שהאיזוטוני פשוט עושה לי בלגנים איומים בבטן, והתרגלתי לרוץ עם איזוטוני מדולל. ועוד לא דיברנו בכלל על הצורך ללמוד להעריך כמה מים עוד נשארו בתרמיל שעל הגב, במקום פשוט להסתכל על הבקבוק שעל האופניים.
למעשה, אם הייתי צריכה לתת טיפ חשוב לדרך, לעצמי שלפני שלושה חודשים – כנראה שהייתי אומרת לעצמי: "תשכחי מכל מה שלמדת על תזונה באימונים ארוכים ותתחילי ללמוד מחדש".
שיעור 3: עליות, ירידות ומה שביניהן
נכנסתי לתהליך הזה של האולטרה עם הרבה סקרנות ופתיחות. את רוב ההמלצות שקראתי בספרים, במאמרים או קיבלתי מחברים מנוסים ממני, מיהרתי לנסות וליישם. רובן בהצלחה, למעט ההליכה. לקח לי הרבה מאוד זמן ללמוד שבעליות צריך ללכת. ולא סתם ללכת, אלא הליכה מוזרה שכזו, בצעדים קטנים, תנועות ידיים מהירות, גוף מוטה קדימה. בעליות הראשונות כל כך כאבו לי השרירים רק מההליכה שהגוף פשוט התחנן לחזור לרוץ. אבי אדלר, השותף שלי לריצות הארוכות, ובכלל למסע הזה לאולטרה, לא ויתר. "אם לא תתאמני על זה, לא תדעי ללכת בעלייה", חזר ואמר לי. אם זה לא מספיק, הצטרפה אלינו עטרה רון לריצה קסומה באחת השבתות בבן שמן, והדגימה לי שוב כיצד צריך ללכת בעליות. אם ניסיתי להתמקח, ולקבל הנחות בעליות פחות תלולות, זה לא עבד. "תלכי כל דבר שנראה כמו עליה", הדגישה עטרה. עם בעלי נסיון אני לא מתווכחת, וכך למדתי ללכת בעליות, ללכת בקצב מהיר כל כך שלפעמים אני מוצאת את עצמי עוקפת רצים בעליה.
טיפוס לעבר הזריחה באשתאול: אבי מדגים הליכה בעליה (צילום: מור שלזינגר)
הבעיה היא שכל מה שעולה, חייב גם לרדת. והירידות התגלו כסיפור שונה לגמרי. כבוגרת מספר תחרויות ישראמן, ידעתי לרוץ בירידה. ריצה רפויה ומהירה, לזרוק את הגוף קדימה ולתת לכביש לקחת אותי, ועדיין לשמור על הארבע ראשי בשביל המרתון שאחר כך. בשטח הטכניקה הזו פשוט לא עובדת. הרבה תרגולים, והרבה פידבקים מאבי, מעטרה ומיעל גורלי (שהתגלתה כחיית ירידות) לימדו אותי לכופף את הרגליים כדי להשתמש בהן כבולמי זעזועים טבעיים ולשמור על הברכיים, להטות את הגוף קדימה ואת הישבן אחורה כדי לשמור על יציבות ולזרום עם הירידה ויותר מהכל: צעדים קטנים.
"אם את לא מרגישה מגוחכת, כנראה שאת לא עושה את זה טוב" הודיעה לי יעל באחד מהאימונים המשותפים שלנו בתל נפוליאון. ומאז בכל ירידה אני מקטינה את הצעדים עוד ועוד, מרגישה כמו ברווז מדדה, ומרגישה ממש מגוחכת… כנראה שאני עושה את זה טוב. ועדיין הטכניקה הזו לא יושבת אצלי כמו שצריך. מדי שבוע אני מקדישה אימון ריצה אחד לירידות בלבד. השיפור מורגש משבוע לשבוע, אבל בשיא העייפות אחרי שעות של ריצה בלילה, ואז השכמה עם שחר לעוד ריצת גב לגב – הטכניקה הזו נעלמת.
שיעור 4: עייפות מסוג אחר
אני זוכרת את העייפות באימונים לאיש ברזל, עם ההשכמות המוקדמות הרבה לפני אור ראשון והאימונים הארוכים שבשיא הגיעו ל-7-8 שעות, אבל שום דבר לא הכין אותי לעייפות התהומית של ריצות לילה ארוכות. העייפות שמופיעה באימון ריצה שהחל אחרי 22:00, כדי לדמות את הזינוק של האולטרה. קשה לצאת לריצה בשעה שבימים כתיקונם אני מתארגנת לשינה. הגוף נמצא במאבק תמידי בעייפות, והפעם זו לא רק העייפות מהריצה.
כאן נרתמה לצידי מורן פלר, חברה טובה, שהודיעה שהיא מגיעה ללוות אותי באופניים בקטעים של ריצת הלילה. מורן רוכבת לצידנו גם באימון הלילה הזה, יודעת לשוחח כשצריך וגם לשתוק כשצריך, סוחבת לנו חלק מהציוד (אמנם התעקשתי לסחוב עלי את כל הציוד – סימולציה עד הסוף, אבל את הג'לים ספייר שמחתי לתת למורן), ובעיקר עוזרת בעצם הנוכחות שלה.
בשתיים לפנות בוקר, מורן שואלת לשלומי ואני מספרת לה ש"נמאס לי!". בלב אני חושבת לעצמי, שאם נמאס לי אחרי שלוש שעות וחצי, מה יהיה באולטרה? אבי שומע את השיחה ומציע לי לעבור לג'ל עם קפאין. מורן שולפת מהתיק שלה ג'ל עם קפאין, וזמן קצר אחרי כן אני מגלה שחזרתי ליהנות, הריצה זורמת ובעיקר יציבה יותר. מנפלאות הקפאין!
עייפות מסוג אחר: 35 ק"מ של ריצת לילה עם אבי ומורן (צילום: נועה פורת)
שיעור 5: התייבשות – האוייב הכי גדול? אז זהו שלא!
אחד הדברים שהטרידו אותי יותר מכל באימונים במזג אויר חם היה סכנת ההתייבשות. שיננתי בעל פה את כל הסימנים להתייבשות (ויותר מכך, למכת חום חס וחלילה) ולמדתי לשתות. לשתות הרבה. לקחת הרבה מלחים. להכריח את עצמי לשתות גם כשהבחילה מופיעה (סימן להתייבשות) ובמיוחד אם כואב הראש ויש סחרחורות (עוד סימן חשוב).
באימונים הארוכים בשבת, גם כשהתחלנו בחמש בבוקר, עדיין נכנסנו לשעות החמות. והקפדתי לשתות הרבה. אימצתי לי נוהל לשתות בכל פעם שאבי, השותף שלי לריצה שותה גם הוא, לשתות גם כשאני לא צמאה, רק לא להתייבש.
ואז בשבת אחת כשהצטרפה אלינו עטרה לריצה בבן שמן, נפל האסימון, ולמדתי עוד שיעור חשוב. הייתה שבת חמה, מאוד חמה, והרגשתי מיובשת. כאב ראש קל, סחרחורת, כל הסימנים שלמדתי לזהות כהתייבשות, והקפדתי על שתייה מרובה. אבי לידי, גם הוא נלחם בהתייבשות, שתה עוד ועוד, ואני איתו. בשלב מסוים, ההרגשה הרעה לא עוזבת, ואני מגלה שהשעון ממש לוחץ לי על היד. "זה מוזר", חשבתי לעצמי, "שנים אני רצה עם השעון הזה ומעולם הוא לא לחץ ככה", והמשכתי לרוץ. רק כששיתפתי את עטרה ואבי בתחושה המוזרה, שאני מרגישה מיובשת, אבל לא באמת מיובשת (שתן שקוף), ושותה עוד ועוד אבל זה לא עוזר, הגיעה התשובה. עטרה מיהרה לסקור בפני את הסימנים לעודף נוזלים, מחסור באלקטרוליטים, תמששי את פרקי הידיים, הנחתה אותי, וכל פיסות הפאזל נפלו למקום.
מאז למדתי שלרצי אולטרה, סכנת ההיפונתרמיה גדולה אפילו יותר מסכנת ההתייבשות. למדתי לשנן היטב את הסימנים השונים לחוסר איזון באלקטרוליטים ונוזלים. מכיוון שהשיעור הזה חשוב במיוחד, אני קוראת בימים אלו את ספרו החדש של טים נוקס: Waterlogged: The Serious Problem of Overhydration in Endurance Sports ולומדת לאט לאט למצוא את האיזון העדין הזה של שתייה ומלחים, במיוחד בימים חמים. מומלץ בחום.
שיעור בסכנות של שתיית יתר: מזל שעטרה ואבי היו איתי בריצה הזו (צילום: מור שלזינגר)
שיעור 6: כשדלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת
אני מסתכלת על עצמי בתוך המסע הזה, שהחל באותם רגעי ייאוש גדול שאחרי ההתרסקות. המסע הזה שנותן לי כל כך הרבה חוויות, שיעורים, תובנות וגם… רגעים פשוטים של אושר, ומבינה שזה אולי השיעור החשוב מכולם. ללמוד שאני יכולה לקום גם אחרי נפילה קשה, שאני יכולה לחזור ולחלום גם אחרי שהחלומות מתרסקים, וכשדלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת.
זריחה מעל יער בן שמן: כשדלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת (צילום: מור שלזינגר)
ומה הלאה?
עוד שבעה שבועות לאתגר הגדול, ואני מלאת חששות וכבוד למרחק. אחרי כל אימון גב לגב שכזה, אני מתמלאת בתחושות מעורבות. גאווה גדולה ושמחה שצלחתי 7, 8 ואפילו 9 שעות ריצה, לצד חששות מהמרחק העצום שאנסה לרוץ ב-12.10.2012. האם אני אצליח? לא יודעת. אני חושבת שכמו איש ברזל, גם אולטרה מרתון הוא מסע לעבר הלא נודע. בוודאי בפעם הראשונה. מה שבטוח, בין אם אני אצליח, ובין אם לא, אני נהנית מהדרך!
בין אם אני אצליח ובין אם לא – אני נהנית מהדרך! (צילום: אבי אדלר)
21.8.2012
מור שלזינגר
נשואה, אמא לשניים. סמנכ"ל מו"פ בחברת היי-טק, בעלת תואר שני במדעי המחשב וחקר המוח. פעילה בטריאתלון נשים ובארגון ארועי ספורט נשים, מנהלת ב-פורום נשים בספורט.
אלופת הארץ בחצי איש ברזל 2009– מסיימת ישראמן 2010 "ישראמןנגב 2011"
הבלוג של מור שלזינגר בשוונג – משהו טוב קורה
