כמו הרבה דברים אחרים, גם תופעה פיזיקאלית פשוטה ומוכרת יחסית, כמו גשם היא בעלת השלכות תרבותיות הזוכות להתייחסות שונה במקומות שונים בעולם. אפילו בכפוף לחוקים בינלאומיים אחידים כמו בתחרות טריאתלון
מאת:רן אפק
לקראת סוף השבוע חזו החזאים כי בשבת יתחיל סופסוף הסתיו וירד גשם. מייד החלה חרושת השמועות והשאלות בפורומים השונים. האם הדבר יפגע בתחרות הטריאתלון שצפויה להיערך בשבת בגן שמואל. ניסיון העבר של הטריאתלטים בישראל מלמד כי כאשר יורד גשם בדרך כלל מתבטל מקצה האופניים. למרות שבתחילת העונה, גשם משמעותי ירד בטריאתלון עמק הירדן והמקצה של האופניים לא בוטל. אולי בגלל שהוא הגיע במפתיע, ללא התראה, באמצע התחרות והפתיע גם את המארגנים.
בארץ, גשם הוא עילה טובה ומספקת לבטל את מקצה האופניים, זאת בטענה של בטיחות, שככל הנראה נובעת מתרבות הרכיבה הישראלית, שככל הנראה נגזרת מתרבות הנהיגה הישראלית. בכבישי ארצנו. תמיד שיורד גשם, נוצרים פקקי תנועה, מכוניות נתקעות או מחליקות ומתנגשות אחת בשנייה, הכבישים מוצפים וכולם מופתעים. בארץ, כמדינה עם אתוס חקלאי, כולם מצפים ומהללים את הגשם, אבל תמיד מופתעים ממנו ומקללים אותו כשהוא יורד דווקא עליהם. לזכותו של ביטול מקצה אופניים היא עובדת אופי האספלט של הכביש הישראלי כמלוכלך הנרטב מגשם ראשון והופך חלק באופן מסוכן.
בקיץ, שמעכשיו ניתן לקרוא לו "שעבר", הייתי בטריאתלון העיר ניו יורק. הגשם, שצפוי היה לרדת בעת התחרות, היווה גם שם את שיחת היום בקרב הטריאתלטים. אך שם הגשם הוא סיבה לביטול מקצה השחייה. שאלתי את הסובבים, "למה לא מבטלים את האופניים?". המשתתפים המקומיים הסתכלו עלי בהשתוממות. גשם, הוא מצב הגיוני, נפוץ וטבעי בשגרת אימוני רכיבה על אופניים. באירופה ובאמריקה כל רוכב אופניים מיומן ברכיבה בגשם, אבל שחייה בגשם היא מסוכנת.
מתברר כי יש לכך 2 סיבות. האחת היא הברקים שמצטרפים בדרך כלל לגשם. המארגנים מאמינים כי הברקים עלולים לפגוע בשחיינים בעת השחייה. השנייה היא שמערכת הביוב של העיר ניו יורק מוצפת בעומס גשם גדול וכתוצאה מכך הביוב של העיר זורם לנהר ההאדסון. דבר שמסכן את בריאות השחיינים.
מתברר שדאגה כזו לא קיימת אצל מארגני הטריאתלון בישראל. בעבר הרחוק וגם השנה, הם קבעו את מסלול השחייה במרינה, בתוך איזור עגינת היאכטות, אז בתל אביב והשנה באשקלון. "יהיה בסדר" הישראלי הוא שאפשר את האימונים של השייטת בקישון, את עלייתו נפילתו של גשר המכבייה ובעוד פחות מחודש, הוא המאפשר את מקצה השחייה במרינה בטריאתלון אשקלון.
במרינה ישראלית רגילה, כמעט כל יום, מרוקן הביוב של אחת או יותר מהיאכטות למים ובאותה הזדמנות נשפך מהסירות למימי המרינה גם דלק ואשפה. דבר ההופך את השחייה במרינה, אולי לא לקטלנית ממש, אבל בהחלט מוסיף טעם, ריח ומרקם מוזר למים.
אבל, בטריאתלון גן שמואל הגשם לא בא לבדו. אם בניו יורק הוא הגיע מלווה בברקים, הרי שתחרות בגן שמואל הוא בא עם רוח. הרוח ולא הגשם, היא האויב האמיתי של הטריאתלט ושל רוכב האופניים. מהרוח הטריאתלט נפגע פעמיים וזוכה פעם אחת. הרוח יוצרת גלים בשחייה ודרגות קושי ברכיבה, אך מרעננת ומקררת בריצה. במסלול האופניים, בכביש החוף, ממש כמו בטריאתלון קיסריה לפני שבועיים, הרוח עזרה ברכיבה צפונה ונקמה ברכיבה דרומה חזרה.
אך לא הגשם ולא הרוח, כי אם הגלים, הם שיצרו בתחרות בגן שמואל את השונה והמעניין. אני מכיר טריאתלט שטוען שזה לא טריאתלון אמיתי אם הים לא סוער. "מה הקושי כאן?" – "הרי באופניים יש פנצ'רים ואת הריצה לא כולם מסיימים בריצה. אז למה אין גם דרגת קושי בשחייה? למה כל מי שנכנס למים גם יוצא מהם בשחייה?".
בגן שמואל הגלים דווקא היו לעזר ולא נדרשה כמעט שחייה. המארגנים קבעו, בחכמה וצדק, מסלול בצורת ריש חד כיוונית. השחיינים נדרשו לעבור את קו הגלים ואז לגלוש על הגלים צפונה עד לנקודה הצפונית ביותר ומשם לגלוש על הגלים עד לחוף ליציאה מהמים. אז לרוץ את כל המרחק שעשו במים בחזרה ושוב להיכנס למים בנקודת הכניסה. מין תוספת של אקווטלון בזעיר אנפין, בתחילת הטריאתלון. חוויה מהנה ושמשעשת.
רן אפקטריאתלט מזה 10 שנים, מאמן מוסמך ( מטעם NFPT) בספורט הסיבולת, חושב על ספורט, אוכל והנאות אחרות
