אחת התופעות הכי תמוהות בעיני אנשים שמעולם לא נדבקו בחיידק הריצה, באה לידי ביטוי בשאלה הבאה: "מה אתה מזוכיסט? למה לבצע פעילות שגורמת לכל כך הרבה אי נוחות וכאב?".

היא מתאמצת או נהנית? | צילום: pixabay

עוד כתבות בנושא 
על מה אתם חושבים בזמן ריצה כל כך ארוכה?
מה הריצה יכולה ללמד אתכם על עצמכם?
מה מקומה של הפעילות הגופנית בבריאות הנפש?

התשובות הברורות עשויות להיות: "כי זה משפר את המראה", "כי חשוב לשמור על כושר" וכו'. אולם הפעם, בסיוע כתביו של הפסיכיאטר והאנליטיקאי ארנולד קופר, ננסה ללכת צעד נוסף לתוך נבכי נפשו של הרץ. ננסה לבחון את המוטיבציות הפסיכולוגיות (הלא מודעות) שקשורות בחוויית הכאב, המתלווה בצורה זו אחרת למרבית הריצות שלנו.

אז למה אנו עוסקים בפעילות שכרוכה גם במידה של כאב? כדי לענות על כך, צריך לעבור לשפה קצת "פסיכולוגיסטית" ולדבר על שני מושגים שאולי קשורים בחוויה זו: "נרקיסיזם" ו- "מזוכיזם".

"נרקיסיזם" בשפת העם הוא מושג שמשמש אותנו לתיאור אדם ש"'עף על עצמו", "לא רואה ממטר" אלא את צרכיו שלו, ומשדר בטחון עצמי בשמיים. אולם האמת היא שזו תמונה חלקית של המצב, לפחות בכל הקשור למצבים פתולוגיים: במצבים אלו הנרקיסיזם כרוך בניסיונות תמרון אינסופיים, שכל מטרתם היא להסוות דימוי עצמי ירוד ותחושת חוסר ערך. תמרונים אלו כוללים בין השאר פנטזיות גרנדיוזיות של ערך עצמי גבוה.

המושג "מזוכיזם" מתייחס לתופעה אנושית מוזרה מעט, בה האדם שואב הנאה או סיפוק מכאב. האסוציאציה הראשונית היא ודאי בהקשרים מיניים, אך מזוכיזם בא לידי ביטוי גם בצורות מעודנות יותר: חוויות של השפלה, בושה, כישלונות בחיים. באופן לא מודע, כולם יכולים להתארגן בנפש בצורה כזו שחוויות כואבות אלו גורמות לנו גם למידה של סיפוק. רק לצורך הדוגמה – חישבו על החבר הזה שכל פעם בוחר את בת הזוג הלא מתאימה לו, או שוב ושוב מוצא דרך חדשה לעצבן את הבוס שלו.

למה לדבר דווקא על שני מושגים אלו? כי יש הטוענים שהם חלק מחוויית ההתפתחות המוקדמת של כל אחד מאתנו, החל מרגע לידתנו. בתהליך התפתחות שלנו מתינוקות, לפעוטות, ילדים ובהמשך אנשים בוגרים, יש מספר משימות חשובות אותן עלינו להשיג. האחת היא לפתח לעצמנו תחושת ערך בסיסית, בטחון עצמי ביחס ליכולות שלנו, למראה שלנו, לתחושת המסוגלות שלנו. אם תרצו – נרקיסיזם במובן הבריא של המילה.

המטרה השנייה היא לעבור מאותו מצב התחלתי של תלות מוחלטת בהורים שלנו, ולפתח מידה של נפרדות ועצמאות. תיאוריות פסיכולוגיות מדברות על כך שבראשית חיינו התלות היא כה חזקה, עד שתינוקות למעשה לא מפרידים בינם לבין דמות האם, ואפילו יותר מכך- חווים את הכוחות והעצמה של האם כאילו הם שלהם. כלומר, במקום לחוש חסרי אונים מתוך אותה תלות, הם חשים דווקא ההפך- אומניפוטנטים כאילו הם יכולים לעשות הכל.

למה לסבול בעצם? | צילום: thinkstock

זה נשמע תאורטי מאוד, אבל חשבו על רגעי המשחק עם ילדיכם הצעירים. כשאני ובני בן ה-3 משחקים בחרבות, הוא צועק בהתלהבות שהוא 'גיבור-על' שהוא "יהרוג אותי", הוא מסתער בכל כוחו ואני מקפיד להשיב מלחמה מספיק כדי להפסיד הפסד מפואר. באותם רגעים הוא באמת מרגיש שהוא יכול לנצח אותי, ואף אומר זאת: "אני חזק כמו אבא".

חווית משחק זו חשובה מאין כמוה להתפתחות התקינה של ילדינו. הם יכולים לחוש את עצמם חזקים ובעלי יכולת, ובאמצעות ההתפעלות שלנו מכוחם הרב אנו מחזקים את ביטחונם העצמי. אולם לעתים, הפנטזיה קורסת והמציאות מתדפקת על דלתנו. אלו אותם מקרים בהם החרב שהונפה עליי פוגעת לי בראש ובאמת ממש כואב לי. ברגעים אלו אני שוכח שאני במשחק, אני עשוי להרחיק אותו מעליי ולהגיב בכעס: "לא מרביצים חזק". באותו רגע אני כמו חוזר לממדי הטבעיים, ואז ברור לכל מי החזק ומי נחשף בחולשתו. מבטו הנעלב של בני כמובן שמעורר מיד את רגשות האשם שלי ותחושות החמלה כלפיו, אבל האמת היא שזהו תהליך תקין של התפתחות – כי גם באופן בו אנו מתפתחים, חווית האומניפוטנטיות מתחלפת עם הזמן בחוויה מציאותית יותר: שאיננו באמת גיבורי על, יש לנו מגבלות, וככל הנראה ניתקל בסיטואציות שמכאיבות לנו.

אז כדי להתמודד עם הגזירות הללו: שאיננו הכי חזקים, ושאיננו יכולים לשלוט בכל האירועים המתסכלים והמכאיבים, גם אנחנו מבצעים מספר תמרונים נפשיים. תמרונים  שכל מטרתם להגן על הפנטזיות שלנו. תמרון אחד שכזה בא לידי ביטוי במשפט: "אם אינך יכול להרוג אותם, תצטרף אליהם". מה הכוונה? "אם אני חווה תסכול וכאב, זה לא בגלל שאין ביכולתי למנוע זאת, אלא בגלל שאני עדיין כל יכול, ולמעשה אני רוצה את הכאב ואני נהנה ממנו" בהקבלה מסוימת, אולי חוויתם אירוע כזה או דומה לו, בו למדתם למבחן והרגשתם שלא תצליחו להיות מוכנים עד מועד הבחינה. אז ערב לפני הבחינה בחרתם לצאת למסיבה. החלטה שבבירור עשויה להוריד את הסיכוי שלכם להצליח בבחינה. למה אנו עושים זאת? כי זה מספק לנו מוצא: "זה לא שאני לא מספיק חכם, זה בגלל שבחרתי לצאת למסיבה ושתיתי יותר מדי". בצורה כזו המזוכיזם והנרקיסיזם מאפשרים לנו להמשיך להרגיש בעלי יכולת וחזקים, כי הכאב הופך לבחירה שאנו מביאים על עצמינו.

אז מה משותף לכל הרצים? | צילום: pixabay

זה יכול להישמע מוזר מאד, כי מי רוצה להכניס כאב לחייו באופן יזום. אך חשבו על מספרם הרב של תרבויות שמחילות על עצמן טקסים כואבים מסיבות רבות ומגוונות: כדי לסמל ציון דרך משמעותי בגדילה, או כדי להתקבל כחבר בין יתר חברי הקהילה. במילים אחרות, לעתים אנו משתמשים בכאב כאמצעי להגדרה של זהות עצמית, חברתית ותרבותית.

ומי שבאמת נדבק בחיידק הריצה, כנראה שהתחושה שהוא חלק מקהילת רצים מיוחדת במינה איננה זרה לו. אין זה משנה אם הוא רץ עם אחרים או לבד. כי מעצם המכנה המשותף של הריצה מתפתחת חווית שייכות, אותה שייכות שמורגשת מיד בשיחה עם יהודי זר בחו"ל. אותה שייכות שמורגשת מיד בשיחה עם אדם זר, אשר מתגלה שגם הוא רץ.

אז ברוח הנכתב עד כה, עולה האפשרות שהכאב שנתפס על ידי מרבית הרצים כחלק אינטגרלי מחוויית הריצה, הוא ביטוי או שחזור מסוים של צרכים בסיסיים אלו, הקיימים בנו משחר ילדותינו: הצורך לשלוט וליצור הכל, גם את הכאב של עצמנו. הצורך הבסיסי לחוש אומניפוטנטים, והצורך להתמודד עם חווית התסכול המתמשכת לאורך החיים, בה אנו מגלים שיכול לכאוב לנו וזה לא תלוי בנו.

כי מי כמוכם יודע, שהתגברות על הכאב במהלך ריצה, אותה התעלות הנפש על הגוף, באמת יכולה לגרום לנו להרגיש ולו אף לרגעים בודדים כ"גיבורי- על'.