כל מי שמתעניין בריצה למרחקים ארוכים, בוודאי יתעניין במה שקורה סביב התחום הזה באתיופיה, אחת משתי האימפריות של הריצה למרחקים ארוכים על פני הגלובוס. זו בדיוק הסיבה שמייקל קראולי נסע לשם כדי להתאמן עם המקומיים ולכתוב ספר של תרבות הריצה למרחקים באתיופיה. השבוע הוא פרסם פרק קטן מהספר כטור בעיתון ה"גרדיאן" ואנחנו תרגמנו.

אז מה כל כך מיוחד בריצות באתיופיה? | צילום: pixabay

עוד כתבות בנושא 
היילה גברסילאסי: "לא רואה סיבה שרצים ישראלים לא יצליחו בעולם" 
מה יותר חשוב: גנטיקה או אישיות המתאמן? 
האם אתיופיה הפכה למרכז החומרים האסורים באתלטיקה?

"אתה לא זר, אתה גיבור"

השעה 3:15 לפנות בוקר ובדיוק התעוררתי משינה לא שקטה של 4 שעות. פאסיל שוטף את פניו בכיור שבחוץ. היה לו לילה חופשי מהעבודה שלו כמאבטח באתר שיפוצים והוא נשאר ללון כאן, עם היילה גברסילאסי. הוא קורן, ונראה שהוא מופתע מזה שעמדתי במילה שלי להצטרף לאימון שלהם. "אתה לא זר, אתה גיבור", הוא אמר לי.

רצנו באיטיות לכנסיית קידאנה מהראט וירדנו בשקט את גבעת האספלט לפני שהיילה הסתובב, הצטלב, והוביל את הריצה הראשונה במעלה הגבעה. האור היחיד מגיע מתוך שלט שתלוי מחוץ לקיוסק. בחזרה השביעית או השמינית למדתי שפוגשים את הפסגה מהר יותר אם מסתכלים על הרגליים ולא על הפסגה. אחרי כשעה היילה עומד ואומר "מספיק". בזמן שאנחנו רצים בחזרה הוא אומר לי: "עכשיו אתה זקוק למקלחת קרה ולשינה. זו תהיה השינה הכי טובה שלך".

הוא לא טעה. האימון הזה קרה שישה חודשים אחרי שהתחלתי להתאמן בריצות שטח עם רצים אתיופים באדיס אבבה, כשפאסיל אמר לי שאני "חאבשה", מילה שמציינת את אתיופיה המאוחדת והגאה. הוא צחק ואמר שכשאחוזר לבריטניה אני אוכל להשתתף במרוצים ולהגיד "צ'או פרנג'" כלומר "ביי ביי זרים", ולנצח במרוצים. צ'או פרנג' הוא אומר בכל פעם שנהנים מאימון טוב. אז מה כל כך מיוחד באתיופיה באימון עליות וירידות ב-3 לפנות בוקר?

לעניים אין את האפשרות להפוך לרצים

את היכולת וההצלחה של רצים אתיופים (וקנייתים) מסבירים בדרך כלל בגנטיקה, בגבהים שבהם הם גרים ובניסיונות להימנע מעוני. למעשה, כפי שהסבירו לי, לעניים אין את האפשרות להפוך לרצים כי הם לא יכולים להשקיע זמן במנוחה ואין להם את היכולת לאכול כמו שצריך. הספר שלנו באדיס אבבה שבמשך מספר שנים ניסה להפוך לרץ אמר: "הבעיה של האתיופים היא מחסור בכסף. אם היה כסף, כולם היו רצים".

הרצים שאני חייתי איתם והתאמנתי איתם לא האמינו בכשרון. הם האמינו בהסתגלות, בזה שכל אחד יכול ללמוד "לרוץ בעקבותיהם" של רצים אחרים, אם רק יהיה להם את הזמן ואת האופי המתאים. הם הקדישו שעות לבניית תכנית האימונים המתאימה שתהיה מורכבת משילוב סביבה וחברה שיספקו את הרווח המקסימלי. לעתים קרובות הם בחנו את היעילות שבאימונים במקומות מסוימים: את ה"כובד" של האוויר בהר אנטוטו לעומת מרחבי הדשא בסנפדה היכן שהקילומטרים "מתבזבזים" בקלות, את הקרירות של היער לעומת החום של אקאקי שנמצאת 800 מטר מתחת. זה לא היה אופייני עבורנו לשבת באוטובוס שעתיים כדי להגיע לאימון ולאחר מכן להידרש ל-4 שעות כדי להסתגל לחזרה הביתה.

השיחות על איכותן של סביבות האימון יכולות להימשך שעות. באחד המקרים, התעוררתי ביום שבת בבוקר ומצאתי את טקלמריאם, שגר במרחק של 20 קילומטרים בלגטפו. הוא בדיוק שטף את פניו בכיור החיצוני במחנה בו גרנו. "מה אתה עושה כאן?", שאלתי אותו. "חזרתי מהגבעה", הוא אמר, "זו גבעת טירונש", והצביע על המקום שבו טירונש דיבאבה האגדית נהגה להתאמן.

יש גם גבעה על שמה. טירונש דיבאבה | צילום: Katie Chan

סביבות אימון מקבלות חשיבות לפי האנשים שמתאמנים בהן, או התאמנו בעבר. אנטוטו למשל מיוחסת להיילה גברסילאסי שאיתו רצתי שם בכל בוקר ב-5:30. מקומות אחרים הופכים לנחשבים בזכות איכות החמצן שיש בהם. יש חלק אחד של היער שמכנים אותו "בוסטון" בגלל שמרתון בוסטון מתאפיין בקור. האזור הזה תמיד יותר קר מהאחרים ובדרך כלל מגיעים אליו הרצים שמתכוננים למרתון בוסטון. האזור של היער שאליו מגיעים בימים קלים נקרא "ARAT SHI" ובתרגום מאמהרית זה 4,000. מספרים שזה הגובה במקום הזה, למרות שהגובה האמיתי הוא כ-2,500 מטר.

האתיופים יעבדו 

אחת הסיבות שבגנן היילה גברסילאסי החליט לרוץ למעלה ולמטה בגבעה באמצע הלילה היתה שהוא הרגיש שהאימונים שלו הפכו ל"נוחים" מדי. הוא רצה להזכיר לעצמו את הימים שלפני התקופה שבה יכל להרשות לעצמו אוטובוס קבוצה, כשהרוויח 200 ביר (כ-6 ליש"ט) בחודש. אז, הוא היה קם באמצע הלילה כשבקושי היו מכוניות בכבישים ורץ ברחבי העיר. עבורו, ההשכמה ב-3 לפנות בוקר היא לזכר ימי העוני.

במקרה אחר, כשהוא סבל ממחלת הטיפוס, הוא התעקש להתאמן ביער. הוא לקח אתו שתי אימוניות למרות שהטמפרטורות היו מעל 20 מעלות, במטרה "לעודד את ההזעה". צעדנו באיטיות במעלה הגבעה. "אתה בטוח שזה רעיון טוב?", שאלתי אותו. "תמיד עדיף לרוץ מאשר לישון. כריסטיאנו רונאלדו ינוח אם הוא יתקרר, גם גארת' בייל ינוח, גם פרנג' (הזרים) אבל 'חבשה' יעבוד".

במספר מקרים הוא עצר, התפתל, אחז בראשו והתלונן על סחרחורת. ולמרות הכל הוא המשיך לרוץ ואמר: "אני חייב להיאבק, אני חייב להתמודד עם זה". לרוץ בזמן מחלה, עם שן של שום תקועה בכל מחיר, הצטיירה תמיד כמשהו שמאוד מחזק אותך, גישה שהיא לא הכי מומלצת מנקודת מבט רפואית. להציג את היכולת ואת הרצון לסבול ולהמשיך מבלי להתלונן היה חלק מלבנות "מצב".

נושא מאוד בוער בספורט הסבולת הוא ה"רווח השולי". לדוגמה, בקבוצת "סקיי" הבריטית נוהגים לנדוד בעולם עם המזרנים שהרוכבים רגילים אליהם כדי להבטיח שינה טובה. גם לרצים האתיופים יש חשיבות גדולה מאוד למנוחה. אותי למשל הונחו לא לטייל ולא "לעשות סיבובים" ולוודא שאני ישן טוב לאחר אימון הבוקר.

ידידי פאסיל תמיד הוביל אותנו לריצות ביער והשאיר אותנו להיאבק עם כל עלייה, לאחוז בחוזקה בענפים של העצים ולדמם ברגליים ובידיים. הוא גם חיפש בכוונה מקומות שהיו בהם יותר צבועים, וכשהיה מזהה אחד היה מתכופף להרים אבן. "זה היער, יש בו עליות וירידות. אתה לא יכול להיות כל הזמן במקום נוח. העליות הן בלתי צפויות, כך גם האימונים, כך גם הריצה. אתה לא יכול פשוט לרוץ ולהשיג את כל מה שאתה רוצה כבר בניסיון הראשון. תמיד יהיו עליות וירידות לפני ההצלחה הראשונה".

אף אחד לא עובד כמוהם? היילה גברסילאסי | צילום: erik van leeuwen

"רק להתאמן זה בשביל הבריאות"

פאסיל נהג לכן את המתאמנים בכוונה כי זו היתה גישת ה"המנצח לוקח הכל" שלו. רצים אחרים שהכרתי קיבלו את העובדה שהתוצאות שלהם וההתקדמות שלהם תלויים בהם רק באופן חלקי. כנוצרים מאמינים הם חשבו שהם יכולים לטפח את סף הסבל שלהם וזה ישפיע במידה מסוימת על התכנית של אלוהים לגביהם. כששאלתי לגבי ביצועים לא טובים בתחרויות, אחד הרצים משך בכתפיו ואמר לי שזו בטח לא היתה התכנית של אלוהים. "יכול להיות שאם הייתי מנצח שם, הייתי מרוויח במספיק כסף כדי לקנות מכונית ואז הייתי נהרג בתאונת דרכים. אלוהים יודע מה טוב בשבילי".

אחת העצות שאני שומע כל הזמן מהרצים האתיופים היא שזה בלתי אפשרי להשתפר כשאתה מתאמן לבד. "להתאמן לבד זה רק בשביל הבריאות", אומרים שם, "כדי להשתנות, אתה חייב ללמוד מאחרים". רוב הרצים כאן החלו במחנות אימונים כפריים לפני שהצטרפו לקבוצות אימון בעיר. לצאת לריצה לבד זה משהו שהוא בלתי מקובל חברתית כמו לאכול לבד. רצים תמיד מתאמנים עם רצים אחרים ו"הולכים בעקבותיהם" בצורה מסונכרנת. הם גם משתמשים בשעוני ריצה, אותם הם משאילים אחד לשני. האימונים הטובים ביותר הם אלו שבהם האנרגיה חולקה בצורה שווה בין כולם והיתה תחושה כללית של עבודה קשה.

ההצלחה של הרצים האתיופים 

כל זה חשוב מכיוון שזה מבליט את העבודה הקשה, את התכנון ואת היצירתיות של הרצים האתיופים. כדי להתקבל לקבוצת ריצה, הרצים צריכים לעבור מבחן של ריצת שטח. באחת הפעמים היה מרוץ מסלול של 3,000 מטרים בהשתתפות 80 רצים, כשרק שלושת הראשונים מתקבלים. לאנשים יש שם מסלולים דומים של קבוצה מקומית, קבוצה אזורית, ומשם אפשר להגיע לקבוצה באדיס אבבה רק אם אתה מסיים על הפודיום בתחרות גדולה באצטדיון.

אם כך, המבנה של האתלטיקה האתיופית הוא מאוד מתקדם. אם הבריטים היו משקיעים במאות אתלטים ועוזרים להם להתאמן כמו מקצוענים, אני מניח שגם אנחנו היינו כוח משמעותי בריצות הסבולת. "לתרץ" את ההצלחה של הרצים למרחקים באתיופיה זה אומר להגדיר אותה במונחים שלרצים האתיופים אין שליטה עליהם. למעשה זה מאוד לא הוגן.