מאת:דנה מורן
את סיפור הפציעה והשיקום של תומר בוהדנה כבר הרבה אנשים מכירים. כמעט מדינה שלמה עקבה אחרי כל אימון אופניים וריצה שהוא עשה מאז שיצא מתל השומר עם סד על היד. ואם לא קראו על זה בעיתונים… מצלמות הטלוויזיה דאגו להנציח.
ומי שלא היה חשוף למדיה אבל היה על קו הזינוק בטריאתלון בעמק הירדן… שמע תקציר מפי הכרוז… ואיך שלא יהיה… אני רואה את הכל מזווית קצת שונה מזו של כולם.
מודה שיש באיש הזה, ובדרך שבה הוא בחר להתמודד עם הפציעה שלו, משהוא מאוד מרגש.
ראשית, העובדות:
א. בחורף האחרון באילת תומר הצהיר שהוא ישתתף בתחרות בצמח.
ב. היו הרבה שהרימו גבה לנוכח הקביעה ה"קצת מוקדמת מדי" שלו.
ג. התחתנו… לכן כל מה שאכתוב מעכשיו והלאה לא אובייקטיבי בעליל.
עידוד צמוד
מתחילים:
היה מתח. ביום שלפני וגם ביום שלפניו וביום שלפניו… היה מתח. זו לא תחרות רגילה. אני חושבת שהפחד לא היה מהיכולת לרכוב 40 קילומטר או מהריצה… או אפילו מהכאב בכתף… החששות הגדולות היו מהשחיה. לא כל כך נוח לשחות חתירה עם כתף משותקת. ומניסיון אני יכולה לספר, שיש משהוא קצת מלחיץ לדעת שיש כל כך הרבה אנשים שמצפים לראות מה יקרה ואיך יהיה… (מסוג הדברים שעברו לי בראש בריצה ברומא).
וכמה מוזר להשתמש במונח "פחד" כשיש דברים קצת יותר נוראים משחיה בכנרת… המממ, התקלות עם לוחמי חזבאללה…סתם דוגמא שעולה לי בראש…
טוב, אז אפשר להודות, החששות היו שלי. מותר. ברור לי ש"חייל אמיץ" עשוי מאותם חומרים שלא מוותרים לעצמם כשקשה ולא יפסיק את התחרות באמצע ולא יישבר… כי כך הוא בחר להתמודד עם השיקום ועם החיים בכלל… ובכל זאת להתמודד עם סוג כזה של מאמץ פתאום לא ניראה לי טריוויאלי.
חייל אמיץ כבר על סף המים ואני מאוד מתרגשת. אני לא היחידה. בתור קונטרה לחבורת המעודדות הג'ינג'יות של רומא, הגיעה המשפחה בהרכב מכובד להיות ולתמוך.
כמה טוב היה לראות אותו שם. בשבילו זה צעד מאוד חשוב. את התחרות הזו הוא הגדיר כקו הסיום בכל התהליך הזה שהתחיל בכפר מרכבה ועבר דרך רמב"ם, וידיה הנאמנות של זוהר (הפיזוטרפיסטית) בתל השומר.
He Did It
הצופר שורק ומקצה 40+ שועט קדימה. אופס, יש לי דמעה קטנה. זו לא פעם ראשונה שאני צופה בתחרות ולא משתתפת אלא מתרגשת מהצד. רק שתסכימו איתי… הפעם זה ממש אחרת. אחרי 40+ דקות תומר מגיח החוצה מהמים. אופס, הפעם אני אפילו מרשה לעצמי לקמט את הפרצוף ולהתרגש "על באמת". מפה כבר הכל יהיה חלק יותר.
בשבתות כתיקונן הוא רוכב מעל 100 ק"מ במהירות מטורפת – רכיבה לא תהווה בעיה.
לפני חודשיים הוא עשה את חצי מרתון עין גדי ולא ממש נח מאז – גם הריצה כנראה שלא תהיה מכשול. אז אני שמחה שהקושי האמיתי כבר מאחוריו. בכלל, הקושי האמיתי באמת מאחוריו!
עכשיו נשאר לגרור את המשפחה, עם אביזרי העידוד (כפות ידיים גדולות עם הסימן המפורסם, מאותרות במיטב קישוטי הבית) לנקודות שבהם אפשר יהיה לראות אותו יורד מהאופניים או יוצא לריצה.
ולא רק המשפחה… גם המצלמות של ה TV והעיתונים נאספו אחרינו. מודה שעוד לא ממש התרגלתי לנוכחות שלהם, אבל מידת ההתלהבות שהיתה בי כל פעם שהוא הגיע לאותם מקומות השקה היתה כזו גדולה… שזה לא הפריע לי כל כך. אני יודעת שפרסום הסיפור שלו נותן השראה וחיזוק להרבה אנשים שלא מכירים אותו אישית אבל מעיזים בזכותו… וזו תוצאה טובה. אז יאללה.
שעת השין מגיעה. אבשי, חבר מאוד קרוב, ואני כבר מחכים בתוך משפך הסיום עם שלט מאיר עיניים "תומר, עשית את זה". הכוונה לא רק לתחרות הספציפית הזו.
תומר עשה את זה! הוא החליט לא לחיות את הפציעה שלו ולא להיות "נכה" אלא לחיות את החיים כמו כולנו. לעשות את הטיפולים כשצריך, ולהתאמן ולהתאמץ ולא לתת למוגבלות להשתלט על החיים ועל המוטיבציה ליהנות מהם. וזה בעיני ההישג הכי גדול.
ואם כבר, אז לצטט למה שנאמר תוך כדי התנשפות: "מבחינתי, עכשיו נגמר השיקום".
(והתפנינו לרגע סוריאליסטי של נשיקה פרטית… מול כל המצלמות…)
חיבוק מהאשה
לתגובות דנה מורן
