קבלת הפנים בשדה התעופה הבינ"ל באדיס אבבה לא הותיר לנו מקום לספק. לא רק שהגענו לארץ האינג'ירה והקפה, ברוך בואך לבירת הריצה העולמית. שאם לא כן, באיזו עוד מדינה יקבל את פני הבאים והשבים הרץ המקומי האגדי – גבריאל גבריסלאסי חמוש ברב המכר אודות הסוס הלבן, קביו בלאנקו בספר "נולדנו לרוץ".

ברוכים הבאים ל-YAYA, מתקן האימונים בפרברי אדיס אבבה, אתיופיה | צילומים: ליאור כהן

מדי קיץ אני נוהג לברוח מחום יולי-אוגוסט אל עבר מחוזות האופניים הקלאסיים – בלגיה, הולנד, צרפת, איטליה. תרבות הרכיבה במדינות אלה תמיד משאירה בי חותם שאולי עוד יגיע היום וגם במחוזותינו אנו, נזכה, הרוכבים, לעדנה מצד הנהגים ושאר הסובבים כפי ששמור למדינות אירופה הקלאסית. שגרה זה רע? תלוי את מי שואלים. בכל מקרה החלטתי השנה לשבור את שגרת האימונים הקבועה שלי ולהצטרף למוטי מזרחי, מאמן ראשי בקבוצת הריצה M&M, כחלק מהכנותיי למרתון פרנקפורט שייערך בשלהי אוקטובר השנה.

אתיופיה, לא רק ריצה
המטרה היתה ברורה, לעלות נפח אימונים משמעותי בריצה תוך הסתגלות לתנאי גובה (העיר אדיס אבבה ממוקמת 2,400 מטר מעל פני המים ומחנה האימונים בפרברי העיר ממוקם בגובה 2,800 מטר) בתנאי אקלים אופטימלים, 15-18 מעלות צלסיוס עם גשם בבוקר ובשעות הערב. כבר בדרכי משדה התעופה למחנה האימונים YAYA (מתקן אימונים בסטנדרטיים מערביים השייך למי שזה רק עתה קיבל את פניי – גבריסלאסי), מרחק 40 דקות נסיעה אל עבר היערות המקיפים את העיר, הבנתי שאני אמנם יצאתי לחפש אתונות, אבל כנראה שגם מצאתי מלוכה. לא אגזים ואומר שתקופת השהות שלי באתיופיה לא רק הסתכמה בקילומטראז' גבוה וצריכת חמצן מוגברת, אלא במסע אנתרופולוגי ואף דתי כאחד.

כבישי העיר בדרך למתקן האימונים סואנים במיוחד. הכלל היחיד שעובד כאן הוא שאין כלל. עוקפים מימין, עוקפים משמאל, נוסעים בשוליים, הכל חוקי, הכל מותר. הכל עובד, הכל רץ. ועוד איך רץ. דבוקות רבות של רצים, אם לצד הכביש ואם במרכזו קבלו את פנינו. נהג המונית, אשר לא סר לחוקי התנועה המקובלים לאורך כל הנסיעה ידע היטב כי לרצים ישנה עדיפות וזכות קדימה.

דור העתיד עושה את צעדיו הראשונים

קבלת הפנים ב-YAYA היתה לבבית במיוחד. הרבה מעבר לציפיות שלי ממדינת עולם שלישי. חדרים מפנקים במיוחד, מים חמים, חדר אוכל עם תפריט מגוון, חדר כושר, אמבטיית קרח, חדרי עיסויים, אינטרנט לפרקים (יום כן, יום לא, היום למה לא). רק תגיע ותתחיל לרוץ. את היתר תשאיר לאנשי הלוגיסטיקה במקום.

בשיחה הראשונה שלי במחנה הכירו לי את מאמן המחנה ואת הרצים המקומיים, אשר ילוו אותי ואת יתר המערביים (חברי קבוצת M&M באימונים). אל דאגה, לא היו צריכים לחפש בנרות PACER עבורי, קצבים של 4:00 דקות לק"מ הם בגדר בדיחה לא מוצלחת כאן.

גברים לבנים יכולים לרוץ?
לאחר אקלום קצר ושינה, קמנו בשעה מוקדמת במיוחד, בעיקר עבור האתיופיים אשר לא רגילים ללחות של פארק הירקון בחודשי הקיץ ומצאנו את עצמנו על מיניבוס בדרך לעיירה קליטי. תושבי המקום לא מפליאים בשפה האנגלית, אבל להגיד "10Km ? Half Marathon?" הם יודעים טוב מאוד. ככה אומרים שלום לזרים בבירת הריצה העולמית.

הגענו ל"הדר יוסף" של הרצים באזור. כלי רכב רבים, עמוסים ברצים ומאמנים כבר פקדו את המקום. אני ויתר המערביים יצאנו בגפינו בלווי הרצים אשר ליוו אותנו אל עבר שביל חמרה מדהים ביופיו שנמשך קילומטרים רבים ויכול בקלות להתאים לא רק לרצי ה-10 ק"מ והמרתון שבינינו, אלא גם לרצי האולטרה. לאחר מספר דקות של ריצה שמעתי רחש הולך וגובר מאחור. כשהסתכלתי אחורה הייתי בהלם, דבוקה ענקית של רצים התקרבה במהירות הבזק לכוונונו ומיד לאחריה אוטובוס שעליו המאמן שמחלק הוראות כל הזמן. המלווה שלי טרח להסביר לי שזו הדבוקה החלשה היום, ממוצע 35 דקות ל-10 ק"מ. דבוקה זו היתה מורכבת כמעט כולה מנשים.

דבוקת הרצים "האיטית" במסלול קליטי

עוד לא הספקנו לאבד קשר עין עם דבוקת המין היפה "החלשה" ושוב, אותו הרעש. הפעם נאמר לי, Medium, כלומר קצב של 32-33 דק' ל-10 ק"מ. דבוקה זו, שכללה 40-50 רצים, טסה במהירות מדהימה. מה שיותר מדהים היה לראות כי הרצים נראים נינוחים מאוד ולא סובלים על קצבים מטורפים אלה. חשבתי לעצמי – White man can't jump & can't run either.

אבל כאן לא היה סוף הסיפור. הדבוקה האמיתית, שכללה לא פחות מ-50 רצים לדעתי וכונתה על ידי המלווה שלי Strong (לא ידעתי שהוא גם יודע לפרגן) הגיעה חיש מהר. עוד לא אמרתי ג'ק וכבר בקושי ראיתי אותם באופק. הגבול העליון של הרצים בדבוקה הוא 30 דקות ל-10 ק"מ, אבל תאמינו לי שהיו שם רצים חזקים הרבה יותר. הכלל ברור, נשארים בדבוקה עד אשר נופלים מהרגליים מהקצב ואז הרכב המאסף מעלה אותך אליו, בדומה למטאטא המפורסם מתחרויות האופניים.

לאחר ריצה מדהימה של 25 ק"מ, ניסיתי לעקל בכלל את מה שחוויתי בשעתיים האחרונות. המאמן המקומי לא נתן לי יותר מדי זמן לערער ואמר שהיום בערב ריצת שחרור של 40 דקות. לא מדברים כאן בק"מ. לאף אחד אין כאן שעון ריצה עם GPS. לרוב הם עונדים שעון מחוגים ולברי המזל ישנו שעון דיגיטלי. למחרת היום נקבע לי אימון מסלול. עוד חוויות לרוב.

עייפים אך מרוצים. מוטי מזרחי ואני על הרכב המלווה בקליטי

מרחק הליכה קצר ממתקן האימונים שלנו ב-YAYA ממוקם מתקן אימונים נוסף של אגדה אחרת בזכות עצמה, קנניסה בקלה, שיאן העולם הנוכחי ב-5,000 ו-10,000 ק"מ. מתקן האימונים מכיל מסלול ריצה (Track) בסטנדרטיים המערביים הקפדניים ביותר. האימון שנקבע לי לאחר 5 ק"מ חימום היה סטנדרטי, 10 פעמים 1,000 מטר ולאחר מכן עוד 5 ק"מ שחרור.
על המסלול היו בדיוק באותה העת רצים מקומיים מהרמה הגבוהה ביותר. הפליאה אותי במיוחד רצה אחת, דיפר שמה, שנתמכה ב-3 גברים שהכתיבו לה קצב מטורף. השם שלה צלצל לי מוכר, אך לא יכולתי לשים את האצבע מהיכן. נאמר לי כי זו אלופת העולם הנוכחית בריצת 5,000 מטרים. איפה אני יכול לקיים אימון מסלול לצד ספורטאית ברמה העולמית הגבוהה ביותר?

לידייה מתכוננת לאולימפיאדת 2032
לנוכח תנאי הגובה הקיצוניים, האימון היה קשה במיוחד אך עבר בשלום. בדרכי חזרה למחנה האימונים עברתי בקבלה של המתקן של בקלה במטרה לטעום מהקפה המקומי. באולם הכניסה ישבה ילדה בלונדינית, מדהימה ביופייה, שלמדה תווים לפסנתר. לשאלתי מה עושה ילדה זו במקום זה, נאמר לי כי זו פאולה רדקליף הבאה. מה? למה? מדוע? הילדה עוד לא בת 9 וכבר מכתירים אותה כיורשת העצר של שיאנית העולם במרתון? הילדה, לידייה לאו, לונדונית, עברה עם אביה ואחיה מפינוקי העולם המערבי של בירת הממלכה, על מנת לבדוק עד היכן אפשר למתוח את הפוטנציאל הרב הטמון בה. טרם מלאו לה 8 אביבים וכבר היא ירדה מ-20 דק' לריצת 5 ק"מ בשטח. גזרתי והדבקתי. נחייה ונראה לאן יובילו דרכיה של לידייה לקראת אולימפיאדת 2032 אשר תבוא עלינו לטובה.

אימון הערב היה חיזוקים ומתיחות בחדר הכושר במקום. לפתע ניגשה אליי בחורה צנומה במיוחד ובאנגלית קלוקלת שאלה: פרנקפורט? עניתי בחיוב ואז היא חייכה ואמרה שגם היא תהיה שם. לאחר שיחה קצרה עם מנהל חדר הכושר הבנתי במי מדובר. הבחורה הצנועה הזו היתה אברה קבדה, מנצחת מרתון ברלין (2010,2012) ומרתון רוטרדם (2010) שצפויה לנצח את מרתון פרנקפורט השנה. הרץ למרחקים ארוכים לא רק בודד, אלה גם נטול כל זוהר ומניירות של כוכב.

אנשים בשר ודם
ככה זה בבירת הריצה העולמית. כל יום חדש הביא איתו הפתעות חדשות. כל כוכבי מלכת הספורט למרחקים ארוכים אותם אנו רגילים לראות על המסך הקטן כל 4 שנים (המכורים קלות כל שנתיים באליפויות עולם והמכורים באמת לאורך כל השנה בתחרויות ליגת היהלום), מקיפים אותך מכל עבר. מה שהכי הפתיע אותי בכל הסיפור, הם נראים בני אדם, בשר ודם. אמנם 20-30 קילו בממוצע פחות מהאדם המערבי, אבל עדיין, רגישים, אנושיים, מחייכים, פשוט בני אדם. לצופה בריצות למרחקים ארוכים נראים הגיבורים האלמונים הללו על-אנושיים. אחרי הכל איך תסבירו קצבים עמוק מתחת ל-3:00 דקות לק"מ לזמן כל כך ממושך? אני אומר לכם, ברגע שלחצתי את ידה של מנצחת מרתון ברלין, הרגשתי חום אנושי (37.6 מעלות), דופק (32 לפי דעתי) ודם אדום בורידים (זה כבר היה גדול עלי לנסות ולהעריך רמות המוגלובין בדם). אם בכל זאת מדובר בבני אדם אז איך תסבירו את העובדה שרצי מדינה זו פקדו את דוכן המנצחים 14 פעמים בין השנים 2000-2012 באולימפיאדות הקיץ במרחקים 5,000, 10,000 ומרתון. אם נוסיף את קניה השכנה נגיע למספר מדהים של 24 מתוך 36 אפשריות – 4 אולימפיאדות במילניום הנוכחי?

אתיופיה זה לא רק ריצה. נוף מדהים מפסגת הר הגעש (Wanchi 3,400 מ')

רבות כבר סופר. רבות עוד יסופר על מחקרים מדעיים בנושא אורך גיד אכילס, רמות ההמוגלובין בדם לנוכח הגובה הגבוה, קילומטראז' מדהים מגיל צעיר. לי הספיקו 10 ימים להבין שלצד התובנות האימפריות במעבדות, נמצאת כאן דת מיסיונרית לכל דבר ועניין. בדת זו ישנן שעות פולחן ברורות (ציפורי בוקר בשפת Nike הנוכחית), מקומות פולחן מוסדרים (בכל רחבי אדיס-אבבה רבתי ישנם מקומות מפגש רבים) וכהני דת (גבריסלאסי, בקלה, דיבבה). מגיל צעיר מאוד (רצו לצידי לקטעים ילדים שלפי דעתי טרם מלאו להם 5 שנים) יונקים האזרחים, בנים ובנות כאחד, את כללי המשחק ולוקחים בו חלק פעיל. במדינה שהטבח ומנקת החדרים במלון מגיעים למשמרת רק לאחר אימון הבוקר ואשר כבישים ראשיים נסגרים לטובת אימונים (ותאמינו לי שאין כל כך הרבה כבישים במדינה) הדרך לפסגה סלולה. כמובן שהמון עבודה קשה וסבלנות צריכים להיות מנת חלקם של הרצים מצד אחד ושלנו, הצופים לשיאים חדשים מהצד השני.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות למוטי מזרחי, מאמן קבוצת M&M ורץ מוכשר במיוחד בזכות עצמו אשר המליץ לי על מחנה אימון זה. כמו כן תודתי המיוחדת לאביו המדהים, יעקב, הצעיר הנצחי, אשר היה לצידי לאורך מרבית שעות האימון ולחבר טוב בהפסקות, לאמא של מוטי על היחס האמהי וכן לכל יתר חברי מועדון M&M אשר לקחו חלק במחנה – דני, הלן, דידי, משה, טום, חנה ונועה.

ליאור כהן | מאמן ראשי XtriM Urban Fitness Club