מה קורה כאשר אין מרוצי ריצה בחודשי הקיץ החמים ועדיין יש
חשק עז למרוץ – ממציאים מרוץ מחתרתי ושולחים קריאה על גבי הרשת. כך עשתה
הגולשת 'גמדים קטנים' והפיקה מרוץ ריצה עם אבטיח. מור שלזינגר
בשיחה עם יעל גורלי ('גמדים קטנים') יוזמת האירוע
מאת:מור שלזינגר
"זה לא כמה אתה רץ, זה כמה אתה חבר" (צילום: תומר גמינדר)
יעל גורלי (26) היא סטודנטית למשפטים ופסיכולוגיה שחוטאת בריצה כבר 9 שנים, ובנוסף לכך מתאמנת במרץ בקונג פו. את הרעיון למרוץ הביאה מקנדה, שם שהתה במסגרת חילופי סטודנטים, והצטרפה למועדון ריצה מקומי. שם נחשפה למרוצים הקטנים, הביתיים, שמהוים תירוץ לרוץ בצוותא לצד תרומה ועשייה למען מטרה טובה. כמי שעקבה מהצד, אחר היוזמה המבורכת של יעל, לא יכולתי שלא להתפעל מהיצירתיות, מהתעוזה ומהאנרגיות האינסופיות. והתמלאתי סקרנות: מה מביא סטודנטית, לארגן מרוץ? עוד ביום המרוץ, כשהיא עדיין מרחפת מהתרגשות ואדי אדרנלין, תפסתי את יעל לשיחה קצרה על ריצה, על קונג פו וכמובן, על המרוץ.
איך התחלת עם הספורט, עם הריצה ועם הקונג פו?
לריצה הגעתי לפני 9 שנים בעקבות אחי. אחי לקח אותי לרוץ איתו יום אחד, ופשוט התאהבתי. להליכות אף פעם לא התחברתי, אבל הריצה הרגישה לי נעים בגוף, זה הרגיש אתגר, זה הרגיש פשוט כיף. גם לקונג פו הגעתי במקרה. ראיתי בחור שמתאמן בחדר כושר, ופשוט הקסים אותי מה שהוא מסוגל לעשות, השליטה המדהימה בגוף, זה פשוט יפה! ומייד החלטתי שאני רוצה לעשות את זה.
יעל גורלי בפעולה: "כבר מהאימון הראשון נדלקתי על קונג פו" (צילום: מייק מרטל)
ראיתי מודעה על קבוצה חדשה שנפתחת והגעתי להתנסות. כבר מהאימון הראשון נדלקתי על קונג פו, פשוט אהבתי את זה. המשכתי וחיפשתי, ניסיתי מספר שיטות ומספר מאמנים, וברגע שמצאתי את השיטה שלי ואת המאמן שלי, ידעתי את זה. השיטה שאני מתאמנת בה זה שאולין. שאולין זה הקונג פו הותיק יותר, וגם יותר מפורסם (למשל בסרטי קונג פו כמו נמר דרקון). בשאולין יש הרבה דגש על החלק האמנותי של אמנות הלחימה, ויחסית פחות דגש על החלק הלחימתי. התנועות בשאולין גדולות, ועגולות והוא מאוד מגוון.
מה את אוהבת בספורט?
מה שאני הכי אוהבת בספורט זה את העובדה שזה שלי, ואני בניתי את זה לבד. זה לא משהו שאני מוכשרת בו באופן טבעי, זה לא משהו שנולדתי איתו. פשוט עבדתי קשה והגעתי לאן שהגעתי. יש כאן סוג של צדק, שבחיים פחות רואים אותו: אם אני עובדת קשה – אני משתפרת.
ספרי לי על חוויה מיוחדת שקשורה בספורט?
היו לי המון חוויות מיוחדות, אני מניחה שהאימונים בסין היו החוויה מספר אחת עבורי. ביקרתי בסין פעמיים, למשך חודש כל פעם, בבית ספר ליד מנזר שאולין. בגדול פשוט מתאמנים. מתאמנים, אוכלים וישנים, לא הרבה חוץ מזה. חמש עד שמונה שעות אימון ביום, עם מורים פרפקציוניסטים ותלמידים מדהימים. האוירה עצמה פשוט מדהימה. מה שקיבלתי שם מעבר לאימונים עצמם זו ההזדמנות לחיות ולנשום קונג פו מהבוקר עד הערב. זה קשה נורא, פשוט קורע, וזה גם כיף אדיר: לעשות את מה שאני אוהבת, שמונה שעות ביום. וגם המקום עצמו פשוט יפהפה: הרים, יערות, זריחות מהממות.
יעל גורלי בסין: "הזדמנות לחיות ולנשום קונג פו מבוקר ועד ערב" (צילום: אורה גורלי)
מה החלום שלך?
אני חושבת שהחלום שלי זה פשוט להמשיך להיות מסוגלת לעשות את מה שאני רוצה, ולהמשיך להתקדם כל החיים.
בואי נדבר על מרוץ החופש הגדול. מאיפה הגיע הרעיון למרוץ?
כסטודנטית, לא פשוט לי עם התשלום למרוצים. ורציתי להראות שאפשר להנות מאוד גם ממרוץ צנוע וביתי. כשהייתי בחילופי סטודנטים בקנדה התחלתי לרוץ עם קבוצה. שם הכירו לי את העולם הזה של מרוצים פשוטים. מרוצים שאין בהם סגירת כבישים, שהבחור שמחלק את המדליות מחלק אחת לעצמו, ומתאספים לרוץ ביחד פשוט כתירוץ לתרום. זה נראה לי מקסים. בנוסף, יש לי קטע עם תאריכים: אני מציינת עכשיו יום הולדת 9 לריצה, ורציתי לעשות משהו מיוחד, לחגוג את זה ביחד.
מחלום למציאות: איך מרימים מרוץ כזה?
האמת שלהרים מרוץ ביתי שכזה זה לא הרבה עבודה, אבל זה הרבה לחץ. ידעתי שיש לי את התמיכה של הקבוצה שלי של "יש אומרים" וידעתי שאנשים יעזרו לי. מרגע שהתחלתי לפרסם, התגובות החיוביות זרמו. זה דרש בעיקר הרבה חשיבה, איך לבנות את המסלול, ואיך הדברים יתארגנו בבוקר, איך לרשום את התוצאות, ומה יהיה במירוץ וממה יורכב: אוכל בסוף, מירוץ אבטיחים.
מאיפה הרעיון לאבטיחים?
יש חילוקי דעות לגבי מי הגה את הרעיון. כמה אנשים בנפרד הגו את הרעיון. למעשה כשהתחלתי את המרוץ, הבאתי רעיון ראשוני, וביקשתי מחברים עוד רעיונות. עלו כמה הצעות. בין היתר עלה הרעיון של מרוץ אבטיחים.
מקצה האבטיחים בפעולה (צילום: תומר גמינדר)
ואיך היה?
היה מדהים! פשוט נהניתי. התרגשתי לראות את הנכונות של האנשים לעזור ולהתגייס. נהניתי לראות את החיוכים של האנשים שבאו לרוץ. אני מסתכלת עכשיו על התמונות וזה פשוט מדהים כמה חיוכים.
יהיה עוד אחד שנה הבאה?
לא יודעת אם יהיה עוד אחד כזה, אבל יהיו אחרים. אני מאוד מתחברת לרעיון של ריצות פשוט בשביל הכיף, ואם אפשר למען מטרה טובה כלשהיא. נראה שיש ביקוש. הבעיה שבקיץ חם נורא… חשבנו אולי מרוץ גלידה: רצים עם גלידה ביד ואוכלים תוך כדי.
משהו שלא שאלתי והיית רוצה להוסיף?
אני פשוט רוצה להוסיף שזה לא רק אני. הרבה מאוד אנשים אחרים עזרו ותמכו פיזית ולוגיסטית והשקיעו זמן ומאמצים מאוד רצינים כדי שהכל יילך טוב. זה לא משהו שאפשר להרים לבד, או שצריך להרים לבד. אני לא אזכיר שמות ספציפיים כי זו רשימה מאוד ארוכה, אבל הם יודעים.
