יותר משבע שנים עברו מאז אותו בוקר שישי בשדות גבעת ברנר. על הקשת, שזרחה מעלינו אז כבר ירדו גשמים ונצצו שמשות, הרבה שאלות שאלתי אך מצאתי פחות מדי תשובות. אבל זאת הדרך, כך אנחנו אומרים תמיד, שהיא החשובה. לא?
מאת:רוני ארבל
אלה השאלות שעלו בי אז במהלך הריצות עם ב', רץ המרתון העיוור (לימים – ספורטאי אולימפי) אשר תשובה להן החלטתי לחפש. אני זוכרת את הצבעים של הקשת שלא יכולתי להסביר, את ניצוץ הטל שבעולם לא – ויזואלי אין ממנו זכר למעט טיפות רטובות, קרות ואת עולם הבלט שלא הצלחתי למלל.
זמן קצר, לאחר המעבר לירושלים, התחלתי לעבוד במעבדתו של ד"ר אמיר עמדי החוקרת את האזורים ה"רואים" במוחם של עיוורים מלידה. נלהבת חשתי שמצאתי את המקום שממנו אוכל להתחיל לחפש תשובות לשאלותיי. אך ככל שהעמקתי, בניסיונות להבין את עולמם של העיוורים מלידה, התרבו השאלות בקצב שעולה בהרבה על קצב פתרונן. אלה לא רק השאלות המדעיות הטהורות שמעסיקות אותי, שכן אם נעמעם רגע את הפוקוס, נתרחק מהפרטים הקטנים וננסה לתפוס את "התמונה הגדולה" נבין שהקונספט של מוח "רואה" אצל עיוורים מלידה איננו מתאים. שהרי אלה שנעדרים ניסיון ויזואלי באשר הוא, הרי ודאי שהמוח שלהם לא "יודע" שהוא יכול לראות. מכאן שהעולם שלהם, גוף נפש וחוויה – שלם כפי שהוא ונתפס אחרת מאשר העולם הנתפס אצלנו, הרואים.
לאור זאת ברור לי שאני כרואה לא יכולה להיכנס לנעליו של עיוור ולחוש את העולם כפי שהוא חש אותו, בדיוק כשם שחווית הריון ולידה תיוותר תמיד נחלתם של הנשים וכמה שלא ננסה, אנחנו בני אדם, לא נוכל לדעת איך זה מרגיש לקשקש בזנב. כן, נולדנו שונים זה מזה, אך בדרכי שלי אני יכולה לנסות להתקרב לחוויה. לשאול שאלות מתוך רצון לזהות את הקשיים והמגבלות העיקריים, את החוסרים המשמעותיים, ובמסגרת ניסיוני המוגבל לנסות לפתח עזרים. זה מה שאנחנו עושים במעבדה שכן לצד המחקר הבסיסי שמנסה להבין מנגנוני ראייה ופרשנות של מידע שאנחנו מקבלים על העולם, אנחנו מנסים לזהות קשיים נקודתיים אשר בהם נתקלים העיוורים ולפתח להם מכשור עזר מתאים. עזרים אלה כוללים למשל מקל נחייה אלקטרוני או ראדאר שמיעתי בדומה לזה שמשתמשים בו עטלפים. זה אולי נשמע קצת מוזר ומטורף, אבל בינינו, גם לרוץ מרתון זה לא לגמרי מיינסטרים.
אחד הקשיים עליהם סיפר לי ב' היה קושי מהריצה. הוא סיפר, שאת הכרוז, העומד בקו הסיום של מרוץ ומברך את המסיימים, הוא שומע קילומטרים לפני הסוף. הרי מוכרת לכולנו התחושה של המאוץ בסיום מרוץ, עשרות המטרים האחרונים בהם אנחנו יכולים לתת את כל מה שנשאר. אבל עבור עיוור, ששומע את קו הסיום ממרחק גדול ולא יכול לקבל הערכה תחושתית מדויקת של המרחק שנותר לו לריצה, החוויה המעודדת והמתדלקת שמאפשרת לנו לפרוץ במאוץ נלקחת בחלקה. זהו רק אחד מהקשיים להם נחשפתי, שעודדו אותי להרחיק צעד אחד נוסף מעבר לשאלות ולדיאלוג היום-יומי, במטרה להתקרב לחוויה עצמה ולחוש אותה בעצמי.
ריצה הלילה שנערכה בירושלים היוותה עבורי פלטפורמה לניסיון אותו חיפשתי זה תקופה ארוכה. האפשרות לרוץ עם הרצים הירושלמים "מישהו לרוץ אתו" במימון IMRIC, אגודת ידידות קנדה – ישראל אשר תורמת למעבדות מחקר רפואי ובהן המעבדה בה אני עובדת, הייתה רק עוד סימן מבחינתי שהתנאים בשלים ואני יכולה לנסות. רק מה, מעולם לא ניסיתי להסתובב בעיניים עצומות לזמן הממושך מחצי שעה ובטח שלא לרוץ. סיפרתי רק למעטים על הרעיון כי חששתי שלא אוכל לעמוד במשימה ולמרות ה"היגיון" שביקש ממני להתאמן על ריצה "עצומה" עם המוביל עוד לפני המרוץ, לא עשיתי זאת.
הגעתי לריצה "טאבולה ראסה" עם כיסוי עיניים ושמיניה שתאפשר לי לרוץ לצידו של המוביל. גם הוא היה חדש בעניין. למעשה נפגשנו לראשונה במעמד הזינוק. מספר ימים לפני המרוץ עוד הזהיר אותי, ראש המעבדה, פן אפול ואשבור משהו וברגעים האחרונים לפני תחילת הריצה נפל לי האסימון שהמשימה שהצבתי לעצמי די מופרעת. שכנעתי את ערן, שהוביל אותי בריצה, שנרוץ לאט ולא נעקוף, שיהיה סבלני וישתדל להתריע ממכשולים. אחרי הדקות הראשונות נכנסתי ל"מוד ריצה" ולהפתעתי הצלחנו לרוץ בקצב סביר בניגוד לתחזיות שלי, שמרוב פחד אלך את כל הדרך.
אנחנו מגיעים לקילומטר השביעי וקולו של הכרוז נשמע ממרחק. אני מתחילה להתעייף ובהעדר קו אופק יש לי סחרחורת. ערן מנסה לחבר אותי למציאות ואומר עוד כמה נשאר: "180 מטר לפנייה ואז הישורת האחרונה". "ישורת??" אני מזדעקת, שכן הכינו אותי לעלייה בסיום. "500 מטרים אחרונים זאת עלייה, ישורת זאת צורת דיבור" הוא עונה לי. אני נלחצת קצת ומתאכזבת, חושבת שאני לא באמת יודעת כמה כוח יש לי ואיך לחלק אותו. אני מנסה לדמיין מהם 180 מטרים באצטדיון, קצת פחות מחצי סיבוב, אבל מאבדת את התחושה מהר מאוד. עוברת לספור שניות ומנסה לחשב כמה צריך לספור כדי לעבור מאה ושמונים מטרים, אבל אין לי תחושת קצב בהעדר משוב ראייתי.
העלייה מגיעה פתאום מתחת לרגליי, אני שומעת את הכרוז באותה עצמה, לא מצליחה "להרגיש" כמה עוד נותר. אני חושבת על ב' ועל הסיפור שהוא סיפר לי. בסוף אנחנו מגיעים והמרוץ נגמר. עכשיו אני גם יודעת איך הוא הרגיש.
רוני ארבל
