מאת:דפנה שב
 
יש רגעים בחיים שמחייבים אותנו לפעמים להחליט החלטות תוך שניות ספורות. עד יום שבת האחרון לא דמיינתי שאני אצטרך להחליט החלטות כאלו גם תוך כדי ריצה. אבל באותו הרגע, לשנייה אחת ידעתי שאני צריכה לעצום עיניים ולקוות שאני אנחת על הרגליים
בבוקר יום שבת אסף אותנו המאמן של קבוצת הריצה של ברוקס ונסענו מחוץ לברלין כמעט ארבעים קילומטרים לכיוון צפון מזרח. הגענו לעיירה קטנה בשם הנינקדורף השוכנת על גדותיו של אגם גדול, הסטיינצי.
תחרות ה–steintszee open כללה שמונה זינוקים שונים. חצי מרתון, 12 ק"מ, מרוץ ילדים של 800 או 400 מ' לבחירה, ריצת 3 ק"מ, הליכה 3 ק"מ, "נורדיק וואקינג" והליכה רגילה. אני הסתפקתי באותו היום במקצה של ה- 12 ק"מ המקיף חלק גדול מהאגם.
במקום להסתפק ביריית אקדח בכל הזנקה השתמשו המארגנים ביריית תותח. הרעש היה מחריש אוזניים אך בהחלט העלה את מצב הרוח וערנות המשתתפים והמעודדים. לאחר שנרגעתי מיריית התותח התפניתי להתרכז בשעון ובקצב הריצה. לאחר כ- 200 מ' פנינו אל תוך היער לכיוון גדת האגם. כך מצאתי את עצמי רצה בין בתי הכפר ממש בין הגינות של התושבים. אלו ישבו על כיסאות פלסטיק כשבקבוקי בירה מונחים על השולחן. מדי פעם הם שלחו קריאות עידוד אבל היה נראה כי הם יותר מסופקים מהעובדה שבאו לבקר אותם בביתם הנידח. חלפתי על פני איש ישוב מתחת למטריה וטרנזיסטור לצדו. שמעתי קולות תיפוף מרחוק וכשהתקרבתי חלפתי על פני להקת המתופפים הראשונה. הריצה נמשכה בשביל הצר ומהר מאד חלפתי על פני עוד להקת מתופפים ולאחריה זוג ספרדים שניגנו סרנדות לרצים. חשבתי לעצמי בעודי רצה על הדשא הלח וכשהדממה הדהדה מסביבי, איזה אושר. בזמן שכמעט התחלתי לחבב את המסלול הספקתי לחלוף על פני פרה ענקית שישבה לה בנחת לצד הדרך עד שכל הטוב הזה התפוגג בהדרגה.
אחרי שלושת הקילומטרים הראשונים והמופלאים, כאשר המסלול החל להתפתל ולהעמיד אותי במספר אתגרים. האתגר הראשון היה עלייה של כמעט 200 מ' שבמהלכה הבנתי את פשר אימון העליות (הרים) שביצעתי עם המאמן לפני שלושה שבועות. לאורך העלייה הצרה עמדו מספר מעודדים אבל השרירים שרפו והבחנתי ברצים שעברו להליכה. לאחר מכן הגיעו ירידות, בהן צברתי מהירות כדי להשיב את הזמן שאבד. אולם עליות דומות המשיכו להגיע, בגרסה קלה יותר או משולבת במדרגות. מדי פעם המסלול חזר לגדת הנהר ועבר שוב בין הבתים אבל אני כבר ידעתי,זה לא ייגמר כל כך בקלות, ואז הגיעה ירידה. תוך כדי הריצה הרגשתי את השיפוע. הבנתי שאני לא יכולה לבלום את עצמי ואני חייבת להגיע למטה. זה היה הרגע הזה שעצמתי עיניים וקיוויתי שאני אנחת על הרגליים.
נחתי על הרגליים לצד אחד מצלמי המרוץ. חייכתי אליו שרק יחשוב שהכל בסדר. אחריו היו מתנדבות ששאלו אם הכל בסדר. הנהנתי והמשכתי לרוץ. איבדתי את סימוני הקילומטרים ובוודאי את היכולת לשמור על קצב קבוע.
היו רגעים שלא היו רצים לפני והשביל היה ריק. כאשר נשארו כמעט 4 ק"מ לסיום וראיתי שהמסלול והגוף מאפשרים, הגברתי את הקצב. כשחלפתי על פני חווה יפה הבחנתי בעמדת הדי.ג'י של המארגנים וברמקולים נשמעו קולות של דהירת סוסים. כמעט 2 ק"מ לסיום, אחרי שהמארגנים גרמו לי להתחבר לטבע בצורה הכי טובה שיש הם הציבו לי מכשול אחרון. שביל האדמה הלחה והמהודקת הפך לשביל עץ מכוסה בבד לבן שמונע החלקה. השביל אפשר לאדם אחד בלבד לרוץ עליו. משני צדי השביל- מים.
בחורה שעקפתי נצמדה אליי בחזרה וניסתה לעקוף שוב. "בבקשה שלא תעקוף עכשיו", חשבתי. המחשבה לסיים את המרוץ בתוך האגם לא שימחה אותי, וניסיתי ליהנות מהחוויה של לרוץ על גשר צר בין סבכי העצים הגדולים. הכל היה נראה לרגע כמו חלום. השמש הייתה בין העננים ונוצר לובן על פני המים. כששביל העץ נגמר נותר כחצי ק"מ לסיום. הבחורה עקפה אותי ואני שמחתי שצלחתי את אחד המסלולים המאתגרים בחיי. עברתי מתחת לשער הסיום שהיה כולו בנוי מפרחי חמניות.
עד עכשיו אני חלוקה בדעתי עד כמה אהבתי את המרוץ. הנוף היה מרשים, הארגון היה מבריק ומקורי וסיפק חוויה מיוחדת במינה. אולי העובדה שלא נהניתי מהמסלול עצמו ומהקושי לשמור על קצב היא זו שהפריעה לי. אבל בסופו של דבר כל חוויה כזו מעלה אותנו דרגה אחת למעלה בתור רצים. אנחנו יכולים לרוץ בכל מקום, בכל מיני תנאים ולהשלים כל מסלול שאנחנו רוצים.
 
רוצים לדבר עם דפנה או להגיב לפוסט שלה?
כנסו
