מאת:אבי הורוביץ

אבי הורוביץ עשה מעשה. רצים רבים מחפשים אתגרים ואבי, שרץ שנים רבות, השתתף במרתון הרים לראשונה בחייו. זהו מרתון צרמאט שבשוויץ שעד עתה לא השתתף בו שום ישראלי.
לי זה עושה חשק…

תקראו ותהנו מהנוף!




בבוקרו המושלם של התאריך 07.07.07, בעיירה סנט ניקולאס שבגובה 1,100מ' בעמק המאטרהורן שבהרי האלפים בשווייץ, אני עומד על קו הזינוק ומתקשה להאמין: הנה אני הולך לעשות את מרתון צרמאט!

אבי וברקע הר המאטרהורן

ריצת מרתון הרים היתה מזמן חלום רחוק ובלתי מושג עבורי. הדבר היה מעין פנטסיה, כמשימה בלתי אפשרית שאינה מיועדת לבני תמותה, ולא הקדשתי לכך מחשבה מרובה.

על מרתון צרמאט שמעתי לראשונה במקרה רק ארבעה חודשים קודם לכן. לשם צרמאט היה קסם מיוחד עבורי – אותה עיירת סקי מפורסמת בלב האלפים, לרגלי הר המאטרהורן האדיר, סמל השוקולד השוויצרי. הרעיון לרוץ מרתון הרים, ואת מרתון צרמאט בפרט. נראה לי מטורף לחלוטין ומתאים לסופרמנים בלבד: ריצה של 42.2 ק"מ בהרי האלפים, בה סך העלייה המצטברת הוא 2,000 מ', ונקודת הסיום בגובה 2,600 מ' המהווה את נקודת סיום המרתון הגבוהה ביותר באירופה.

אבל החיידק המשיך לכרסם, עד שחודש וחצי לפני המירוץ אני מבצע "בדיקת היתכנות", או ריצת מבחן ארוכה בהרי ירושלים (מיד קנדי להר טייסים ובחזרה). הריצה נמשכת חמש ורבע שעות, ובסיומה אני אומר לעצמי: הדבר בהחלט אפשרי!

הדבר בהחלט אפשרי!

את מעט הזמן שנותר עד למירוץ אני מקדיש לתוכנית אימונים פשוטה המבוססת על שני דברים: כמה שיותר עליות, וכמה שיותר קילומטרז'. מכיוון שזהו אתגר מסוג אחר לגמרי ואין לי שום יכולת הערכה, הציפיות שלי צנועות למדי: לעשות את המסלול בריצה ככל שאפשר, ובכל מקרה להנות מהטיול בהרים.

וכך אני מוצא את עצמי מזנק
לריצת המרתון
יחד עם מעט יותר מאלף רצים. אחרי יומיים מעוננים ואפורים, מזג האווויר התחלף וזכיתי ביום אביבי עם שמיים כחולים וללא ענן.

חציו הראשון של המירוץ הוא עד לצרמאט. הריצה בשיפוע מתון במעלה נהר הויספה הזורם לאורך עמק המאטרהורן. המסלול על אספלט, דרכי עפר ושבילי אופניים. לשני הצדדים נמשכים מדרונות מיוערים, ומעליהם מצוקים, מפלי מים ופסגות מושלגות. כך רצים בתוך נוף של גלויה שוויצרית, ועוברים את הכפרים הרבריגן, ראנדה וטאש. חידוש מעניין הוא לראות רכבת עוצרת כאשר טור הרצים חוצה את המסילה. אחרי טאש הנהר הופך קניוני, וחוצים אותו על גשר עץ גבוה. נכנסים ביער לשביל צר ברוחב אדם אחד, והעליה הופכת תלולה יותר ויותר. עד מהרה אני שם לב שכמעט כל האנשים בטור עברו להליכה מהירה. אני מתעקש לרוץ, וגם זוכה להערכה על כך.



תחנות השתיה (תשע בסך הכל, בגלל מגבלות הטופוגרפיה) מצוידות בכל טוב: משקאות איזוטונים, קולה, תה, מרק עוף(!), חטיפי אנרגיה, ג'לים ובננות. צריך לעבור להליכה בכדי להנות מכל השפע (המים בכוסות, ולא שמעתי תלונות על כך).

בחצי המרחק, בזמן של 2:06 בדיוק, נכנסים לעיירה הציורית צרמאט שבגובה 1,600 מ'. כאן גם נקודת ההחלפה של כמאה הזוגות הרצים במירוץ השליחים. לאורך הרחוב הראשי עומדים המוני אנשים מריעים, תזמורות, רעשנים ופעמונים, ולרגע נדמה שרצים בברלין או ניו יורק…



בדומה למרתון ציריך, שם הרץ מודפס על מספר החזה. לאורך כל המירוץ שומעים קריאות עידוד עם השם מהקהל, והדבר מוסיף הרבה כוח.
קילומטר אחד גבוה יותר בהרים מעל ניתן לראות את תחנת הסקי ריפלברג, נקודת סיום המירוץ, וקשה להאמין שבעוד מספר שעות רגליי ידרכו שם.
עושים סיבוב ארוך בצרמאט, ואז מתחילה העלייה הגדולה – עלייה רצופה של כמעט 7 ק"מ לגובה 2,250 מ' על דרך עפר בתוך יער עצי מחט. עד מהרה עוברים לריצה-זחילה בקצב 10-11 דקות לק"מ. בהדרגה אני רואה שכל הרצים עוברים להליכה. אני ממשיך לרוץ, אבל נעקף ללא הפסקה בידי ההולכים… עד שבק"מ ה- 28 גם אני עובר להליכה, עד שהעלייה מתמתנת ואפשר לחזור לרוץ.

ואז מתחילה העלייה הגדולה…

לאחר מכן נכנסים לאזור רמה אלפינית של שדות פורחים בגבהים 2,200-2,300 מ'. הריצה היא עכשיו בעליות וירידות ורובה בשביל הרים צר ומפותל, חלקו אבנים, תוואי המחייב ריצה איטית או ריצה-הליכה. בינתיים אפשר להנות מהנוף, הפריחה ואוויר ההרים המשכר. מכל העברים נשקף מראה מדהים של קרחונים ופסגות מושלגות בגובה למעלה מ- 4,000 מטר, והקרוב מכולן המאטרהורן האדיר בצורת פירמידה מתנשאת לשמיים. בניגוד למרתון רגיל, אין שום ספירת קילומטרים לסוף, וציפייה שהריצה כבר תסתיים…
רצים לצד שפת שני אגמים קטנים, עוד יער, ומגיעים לתחנת רכבת ההרים והמלון ריפלאלפ בגובה 2,220 מ'. מעט אחריו חוצים את נקודת ארבעים הקילומטר בזמן של בדיוק 5 שעות.



כאן מתחילה העלייה הקשה ביותר במסלול – גובה של 350 מטר לאורך 2 קילומטר. הריצה היא בשיפוע תלול, המשמש בחורף כמסלול סקי אדום. גם ההליכה הופכת קשה. כמובן שאי אפשר לתת את הפיניש של הסיום. בסוף השיפוע נשאר עוד לטפס על גבעת דשא, וממנה לרדת בריצה קלה ובתחושת התעלות ואושר אל קו הסיום, אותו אני חוצה בזמן של 5:28:24, במקום ה- 530 מתוך 900 מסיימים.



ריצת מרתון הרים היא חוויה אחרת ושונה מכל סוג ריצה אחר שהכרתי (אולי היא דומה במעט לריצת ניווט), וקשה הרבה פחות ממה שחששתי. זהו ענף הנעשה פופולארי יותר ויותר באירופה, והתרשמותי היא שהוא פונה לסוג אוכלוסיה מעט שונה ומבוגרת מרצי מרתון רגילים.
המאמץ שנדרש איננו דבר שלא פגשתי בו בעבר. דווקא אופי המסלול, שחלקו אינו מאפשר ריצה מהירה, או אינו מאפשר כלל ריצה (מלבד אולי רצי העילית), הופך את הריצה לנינוחה הרבה יותר. אין מתח תחרותי המוכר של הריצות, ולא עסוקים בשמירה על קצב, תכנון עקיפות, הסתכלות תכופה בשעון וחישוב זמנים ומרחקים. אפשר לרוץ לאט ובניחותא, ולהנות מהנוף המרהיב ואוויר ההרים, וגם להכיר רצים אחרים. מכיוון שלא מביאים את הגוף לקצה גבול היכולת, אין גם את עייפות הגוף והשרירים התפוסים של היום של מחרת.
מכל הבחינות הללו, אפשר לראות את המירוץ כמעט כטיול בהרים המתבצע בריצה, שהיה לאחת החוויות המיוחדות של חיי.