הרגע הזה שבו שוב הכול קרה. התעוררות מופלאה. כי הצלחתי לסיים. ולחייך. בבוקר עוד הבטתי לעבר הים הסוער. קצב גליו השתלבו בהלימה מושלמת עם קצב ליבי. הגוף הזה שבגד בי כל כך הרבה פעמים. האם אוכל לבטוח בו עכשיו. מפחדת ליפול. כל כך רוצה את הרגע הזה שוב בשבילי. צונחת לתוך זרועותיה של קרן בוכה ולא מאמינה. שואבת ממנה חיבוק אחד חם, ועוד אחד שיישאר ויעטוף. שישמור את הרגע. מביטה עליה שוב, על השעון, על השער. 2015 ואני כאן.
מפלסת את דרכי הארוכה בין עיניים בוחנות, עיניים בודקות, עיניים ביקורתיות, עיניים צרות | צילום: אלבום פרטי
טריאתלון הנשים מזמן כבר לא עוד אירוע בלוח האירועים. אחרי שלקחתי בו חלק בפעם הראשונה הבטחתי לעצמי שזו חתונה קתולית. לא מוותרת לא משנה מה. אפשר לתכנן. לפעמים נדמה שהתכניות נכתבו מראש. כן אתם כבר יודעים. תאונת דרכים משביתה.
עוד כתבות טריאתלון
סבתא, בת ונכדה: שלשה חוצה דורות בטריאתלון הנשים
10 דברים מוזרים שאנשים עושים בטריאתלון
פאפרץ || השחקנית רותם אבוהב השתתפה בטריאתלון נשים
"מודה על מה שיש"
לפני שלשה שבועות התייצבתי בשבת בבוקר לאימון ים עם נעמי ורוני בעלי NRspirit. בחודשים שקדמו לכך שיפרתי את סגנון שחיית החתירה שלי במסגרת קורס TI, רצתי מדי בוקר ורכבתי על אופניים – בעיקר בחדר הכושר כיוון שאני סובלת מהירדמות תקופה של יד ימין. באותו הבוקר, משהו במבט ובמילה של נעמי השרו בי תחושת בטחון ומסוגלות. עד לאותו הבוקר חששתי להירשם ולהתחייב. פחדתי להתאכזב. החלטתי להירשם. מקסימום אעצור באמצע. אנוח. אמשיך. ומאותו רגע קרה דבר מופלא. שבה אלי ההילה. זו שמסמנת מטרות ומשיגה. כי החלטתי, אז זה כבר ממש לא חשוב מה השעה, מה מצב העייפות, הכאבים או הבחילה. מתמידה ומתחזקת.
בשבת הבאה כבר פגשתי את סוזי דבוסקין (טריאתלון הנשים הוא ע"ש בתה תמר) על קו החוף, והיא כל כך כאובה וכל כך נחושה. אז שאני אקטר? מודה על מה שיש. יש המון. שיחת טלפון יומיים לפני התחרות זימנה לי את קרן כשותפה למסלול הריצה. הרגשתי בטחון בכניסה למים והשחייה. ידעתי שהרכיבה תהיה קשה. יד ימין נרדמת לעתים תכופות ותצטרך לנוח על הכידון רוב הזמן.כבר מתורגלת לזה ואפילו מצליחה.
הריצה. הבית שלי, המקום הבטוח שלי, כבר לא הרגישה כך. כל כך שמחתי שתהיה שם קרן אור לתמוך ולשמור.
אורזת. מסמנת. בודקת. וזהו, יוצאים לדרך. ג'נט חברתי תשתתף לראשונה במקצה האולימפי. עודד בן זוגי, הצטרף לצוות שומרי הים של אורי סלע ויהיה שם גם בשבילי.
מתארגנים בשטח ההחלפה. לי יש עוד שעתיים שלמות עד להזנקה. מוצאת על החוף פינה שקטה. נושמת, מדמיינת את עצמי רצה במים, עולה על הרמפה וחובשת קסדה. עוברת בזרימה אל מסלול הרכיבה ומשם ברגיעה מוחלטת אל עבר מסלול הריצה. ושוב נושמת. מדמיינת. חולמת.
"משתתפות מקצה הספרינט מתבקשות להגיע לנקודת ההזנקה". זהו. זה קורה! לא הפריע לי קצב הים וגם לא אדוות הגלים. חייבת להתחיל במים. להירטב. שמחה שלא לקחו לי את זה. זה שונה, ומאתגר אבל חלק בלתי נפרד מהרצף שכל כך התכוננתי אליו. הרגליים במים.
השעון התחיל לעבוד וזהו. כבר אין זמן לחשוב יותר מדי. יד רגל יד רגל. זה הקצב. במים על האופניים בריצה. זה כל מה שמעניין אותי עכשיו להמשיך ולנוע. להרים את הראש, להביט קדימה ולחייך.
"במקום שהגוף מוותר הנשמה פורחת"
הים לא עושה לנו הנחות. מדי פעם מוצאת את עצמי מאבדת שליטה על התנועה. נזרקת מצד לצד, חוזרת, נושמת, מביטה קדימה וממשיכה. בסיבוב השני הרגליים כבר מחומצנות. אבל זהו. רק שניים וכבר על הרמפה אל עבר האופניים. שטיפה מהירה של הרגליים, קסדה וזוג משקפיים ואני כבר בדרך לאיילון. במחלף הסירה היד כבר הציקה, בשבועות האחרונים אני מתרגלת את הרכיבה עם יד אחת. לפרקים אוחזת בכידון ולפרקים מרפה. לא תמיד שולטת בכאב ובחוסר התחושה אבל ברגע שהוא מופיע יודעת מה התרופה.
"דמעות גדולות של סיפוק ושמחה" | צילום: אלבום פרטי
עשרת הקילומטרים הראשונים עוברים בחשש מה, פוחדת להגביר מהירות, לעקוף, מתרגלת לתנועה ולאחיזה. בסיבוב חזרה עטפה אותי תחושה חמה שתיכף זה נגמר – "תני גז הילה". ואכן שילבתי מהלך, הגברתי, עקפתי והנחתי ליד.
עם סיום הרכיבה מצליחה לשמוע קריאה של קול מוכר, "כל הכבוד הילה", והלב מתמלא בשמחה. מפקידה את האופניים, שלוק מהמים, כובע מצחייה והופ אני על מסלול הריצה. ושוב אותו הניגון מההתחלה – יד רגל יד רגל. ממשיכה בתנועה.
בכיכר הראשונה פוגשת את קרן שמצטרפת אלי למקטע הריצה. כל כך חגיגי וצבעוני כאן בחוץ.
כל הזמן עוטפת אותי תחושת "דה ז'ה וו". הייתי, עשיתי, הכרתי. הרגלים הפכו קלות והקצב נוח. מצליחה להרפות את הכתפיים וליהנות מהרצף. הרצות מלפני מאחורי ומולי. מקצים שמתערבבים, ריחות ואפילו חצאית כחולה אחת שזוהרת באור יקרות. והנה כבר הסיבוב חזרה. פעימות של התרגשות מחליפות את הזיעה. עוד בקבוק מים שנשפך על הראש. עוד מילת עידוד מקרן וקבוצת הנשים שעמדה בפינה. בלי להרגיש מגבירה את הקצב, כאילו "מתדרדרת" בירידה. ונמצאת במקום נוח, שמאפשר לי להגביר עוד טיפה.
שער הסיום כבר באופק, תנועת הרגליים הופכת למהירה. זה שלי ורוצה כבר להיות בצד השני.
"הילה לביא" 1:29 ש' – מי היה מאמין?! דמעות גדולות של סיפוק ושמחה. במקום שהגוף מוותר הנשמה פורחת וחזקה. מביטה אל השמיים ומודה על הכוחות האלו שבי. אלו המאפשרים לי לנצח את גופי.
חוזרת אל המחברת. רגעים של שיכחה. נזכרת איפה הכול התחיל. ולמה. ובשביל מה. ושוב נועלת את נעלי הריצה…רצה אל עצמי על מסלול שלא נגמר. הדרך ארוכה. הדרך מאתגרת. הדרך עצובה. הדרך מרגשת. הדרך כואבת. הדרך שמחה. הדרך נעימה. רצה ובוכה – רצה וצוחקת – רצה עייפה אבל רצה. ממשיכה.
בדרך קוטפת אנרגיות חדשות. מלקטת קרניים של תחושת סיפוק והנאה. אוספת חופן בטחון עצמי ותחושת העצמה. מפלסת את דרכי הארוכה בין עיניים בוחנות, עיניים בודקות, עיניים ביקורתיות, עיניים צרות. אבל רצה. מצליחה. ממשיכה.
והלב מתמלא. השריר מתכווץ ומתרחב. כוחות חדשים זורמים ועוטפים בחמימות כל חלק בגוף. ממשיכה לרוץ, וכבר לא לבד. ממשיכה לרוץ – ובכל יום מגלה ומקבלת באהבה, את המסלול שנשאר מהיום שעבר. וכשהשמש שוקעת, נשאר רק חיוך קטן ומבויש. הלב מלא והנשמה שלווה. אבל עדיין רצה. ממשיכה (ומתפנה להשכיב את כל הכנופיה…).
המטרה הבאה טרם סומנה. אולי מחשש אולי כי עדין לא נמצאה. מודה לאלו הלוקחים חלק בדרך שלי. במילה, במבט, בחיבוק בנתינה.
