גילי צוקרמן-רייכמן, מנצחת טריאתלון הנשים בשנה שעברה ומאמן הטריאתלון, ניר רייכמן נפגשו לראשונה במסגרת תחרות טריאתלון שמתוכה צמחה אהבה גדולה ביניהם. בראיון למור שלזינגר הם מספרים על השילוב המיוחד של זוגיות, עבודה וטריאתלון כדרך חיים. השניים יתארחו השבוע בפורום נשים בספורט
מאת:מור שלזינגר
יום שלישי בערב הגעתי לאצטדיון בבית ספר מבואות עירון. ניר וגילי היו שם עם קבוצה גדולה של נשים, לאימון פתיחה ראשון בסדרה. אימון מוקפד במיוחד: הסברים, חימום, מתיחות, תרגילי טכניקה, תרגילי חיזוק ועוד. בצורה קולחת הצליחו השניים להעביר עקרונות מתקדמים בטכניקה של ריצה. אימון מהסוג שנותן בסיס טוב לא רק למי שעושות את צעדיהן הראשונים בעולם הטריאתלון, אלא לכל אחת ואחת, מתחילות ומנוסות. מעבר לאימון המקצועי היה יפה לראות את ההרמוניה שיש בין השניים, התיאום המושלם ללא מילים. אפשר היה לראות שישנה כאן אהבה גדולה.
ניר וגילי באימון הפתוח / צילום: מור
ניר רייכמן (28) מאמן טריאתלון וגילי צוקרמן-רייכמן (22) ספורטאית מקצוענית ("כמעט מקצוענית" היא טורחת להדגיש) וסטודנטית לעיצוב גרפי יזמו את סידרת האימונים והמפגשים המושקעת הזו שגולת הכותרת שלה טריאתלון נשים 2010, מתוך מטרה לחשוף עוד ועוד נשים באיזור לספורט כאורח חיים, ולטריאתלון.
איך הגעתם לטריאתלון?
ניר: אני הגעתי דרך המורה שלי לספורט. הייתי שחיין במשך כחמש שנים, והמורה שלי דאז, אמיר בכר, הגיע ללימודים כל יום עם אופניים. בכיתה ח', בעידודו, התנסיתי לראשונה בטריאתלון, ומשם התחילה ההתמכרות. אגב, אם זה יעודד אנשים, התוצאה הראשונה שלי בטריאתלון היתה 3:48 (מרחק אולימפי).
גילי: לי אין רקע מיוחד בספורט. שחיתי פעמיים בשבוע, ורצתי להנאתי. יום אחד, מדריך השחייה שלי ראה אותי רצה, והודיע לי שאני חייבת לעשות טריאתלון. הייתי בת 15 אז, ורכיבת האופניים היחידה שעשיתי היתה בשכונה. הגעתי עם האופניים של אחותי הקטנה לטריאתלון עכו 2002, ולא ברור עד היום איך סיימתי את המרחק, כי לא היה לי בסיס באף אחד מהענפים. אבא שלי ראה אותי לקראת הסיום והיה משוכנע שאני עומדת לפרוץ בבכי, ולא לעשות יותר טריאתלון. הפתעתי אותו כשהודעתי שהיה לי כיף, ואני רוצה לעשות זאת שוב. ב-2004 הצטרפתי לטריאתלון באופן רשמי, ועד היום אני כאן.
באיזה מההישגים שלכם אתם גאים במיוחד?
| גילי: יש שני הישגים שמרגשים אותי במיוחד. אליפות אירופה ב-2008, כשהגעתי למקום ה-23. זו היתה השנה שבה השתחררתי מהצבא, התאמנתי 3 חודשים בניו זילנד, ועשיתי דרך ארוכה עד לשיא בספרד באליפות אירופה. עשיתי תוצאה שהייתי מאוד מרוצה ממנה, וזה השאיר אותי עם טעם של עוד, כי ראיתי שאני יכולה. ההישג השני שמרגש אותי זה טריאתלון נשים 2009. זו היתה תקופה לא קלה עבורי. בדיוק חזרתי מניו זילנד בגלל שבר במרפק, הייתי מבואסת, ולא בטוחה בעצמי, בעיקר בגלל השחייה. באותה תחרות הים היה סוער, וזה עבד לטובתי, יצאתי עם בנות חזקות. התפוצצתי על המסלול, נתתי הכל באופניים, והכל בריצה, וזו היתה התחרות שהכי נהניתי בה בכל חיי. ניר: אני הכי מרוצה מטריאתלון תל אביב שעשיתי אחרי מחנה האימונים של גילי ושלי בניו זילנד 2008. הגעתי כמה שניות אחרי שי פיפמן, ומבחינתי זה היה מעולה. |
|
ספרו קצת על טריאתלון נשים, מה זה טריאתלון נשים בשבילכם?
גילי: אני יכולה לדבר שעות על האוירה בטריאתלון נשים, כמה שהיא כיפית, תומכת ומפרגנת. יש בטריאתלון הזה אחוות נשים שכזו, שלא רואים בתחרויות אחרות. אני שמחה לראות נשים חדשות בטריאתלון הזה, ולעזור להן כמה שאפשר. כל שנה אני מתרגשת מחדש לעמוד על קו הזינוק, פשוט כי זו תחרות שנעים יותר להיות בה. העובדה שבמסלול האופניים יש הקפות שמאפשרות לעבור שוב ושוב ולשמוע את הקהל המעודד והמפרגן זה כיף. האדרנלין שהקהל בתחרות הזו נותן מאוד מאוד עוזר. בכלל הפרגון בטריאתלון נשים של הקהל, של הנשים הוא משהו מיוחד, אוירה יותר נינוחה, פשוט משהו אחר. וכמובן יש גם את משפחת דבוסקין שהיא משפחה מדהימה לדעתי, והסיפור המיוחד של תמר שמאחורי הטריאתלון, הכל ביחד הופך את התחרות הזו ליחידה ומיוחדת. תחרות שעושה לי את זה כל שנה מחדש.
ניר: אני הכרתי את טריאתלון נשים מאז 2006, ומאז אני מעודד נלהב של גילי. עם השנים היא הפכה להיות החברה שלי והיום אשתי. גילי הלכה והשתפרה בתוצאות. אני מאוד אוהב להיות בטריאתלון נשים, לראות את האוירה ואת הפרגון ההדדי. כמאמן וכספורטאי אני ממליץ ומכוון עוד ועוד נשים לתחרות הזו, ובודאי ובודאי לנשים מתחילות. הדבר היחיד שמאכזב אותי בטריאתלון נשים (צוחק ניר) הוא, שבשנה שעברה פספסתי את גילי מנצחת את התחרות – היא פשוט רצה מהר מדי.
איך הגיע הרעיון להקים בהתנדבות קבוצה לקראת טריאתלון נשים?
ניר: קבוצת הנשים מורכבת מנשים שרובן המכריע חדשות לגמרי בעולם הטריאתלון. הופתעתי מההיענות הגדולה שהיתה כבר מהאימון הראשון, הרבה נשים שמגיעות ללמוד, עם המון מוטיבציה, פשוט כיף. הרעיון הגיע בעקבות הפעילות שלך (מור) ושל סוזי, שמפיצות בכל דרך אפשרית את נושא טריאתלון הנשים והאימונים הפתוחים, וראינו שפה באיזור הנושא מאוד רדום. אין שום מסגרת ספורטיבית מסודרת שנותנת מענה לנשים מתחילות. אחד הדברים שאני הכי מתחבר אליו בטריאתלון נשים זה לאפשר לכל אישה, בכל גיל ומכל מקום להכנס לספורט, עבורי זו הגשמת חלום. והפרוייקט הזה במובן מסויים נותן דחיפה לספורט פה באיזור, ואם זה מסייע גם לטריאתלון נשים אז הצלחנו בשתי המטרות.
גילי: בגדול שמענו על הרבה מאוד אימונים פתוחים במרכז, וחשבנו על כך שהאיזור שלנו די שומם ובתולי בתחום הזה, ולא קיים שום דבר. החלטנו להתחיל עם קונספט חדש, שלא קיים במקומות אחרים, קבוצה שמתמקדת אך ורק באירוע הזה של טריאתלון נשים. אירוע שהוא מאוד מזמין, מאוד נעים במיוחד לנשים מתחילות ומעודד לתרבות של ספורט.
מהן התכניות לעתיד שלכם?
גילי: יש לי הרבה תכניות בכמה מישורים. בטריאתלון אני שואפת להגיע הכי רחוק שאני יכולה. אני אוהבת את התחום, ואני אתן מעצמי כל מה שאני יכולה. אני שואפת לייצג את המדינה שלנו, ואת הטריאתלון ופשוט לעשות הכי טוב שאני יכולה. במיוחד השנה, אחרי מחלת הנשיקה שהרסה לי את המחצית השנייה של העונה הקודמת אני מקווה לחזור ובגדול ולהמשיך הלאה. אין מה לעשות, בחיים יש מכשולים, שצריך פשוט לעבור אותם. וכנראה שמה שלא הורג מחשל, אני מקוה שזה יחשל. אני גם אוהבת מאוד את תחום האימון וההדרכה, אני עוזרת לניר ועושה את זה בכיף, אך אני לא חושבת שארצה להפוך זאת למקצוע, אבל מתכוונת להמשיך לעסוק בזה בהתנדבות ובזמני החופשי מכיוון שטריאתלון זה לא כל החיים, אני רוצה משפחה, ורוצה גם להצליח בתחום העיצוב והתקשורת החזותי שאני לומדת היום.
ניר: התכניות שלי הן להרחיב את המסגרות הספורטיביות פה באיזור של כל מה שקשור למולטי-ספורט, לא רק טריאתלון. היום אני מאמן קבוצת ילדים שמונה כ-40 ילדים, וזה מה שאני אוהב לעשות: לאמן, ואני רוצה להמשיך לעסוק בזה. וגם לקדם כמה שאפשר את הספורט פה באיזור, ולדחוף את הנושא כמה שאפשר כמקצוע וכמתנדב.
איזה מסר אתם רוצים להעביר למי שקורא את הכתבה הזו?
ניר: "כל אחת מנצחת". זה מסר חזק וטוב, רק שאני רוצה לכוון אותו לשני המינים. כל אחד, בכל גיל, בכל רמה של כושר גופני, יכול להתחיל ולעסוק בספורט הנפלא הזה.
גילי: אני רוצה להעביר את המסר שספורט ופעילות גופנית זה דבר נפלא, זה כיף, וחשוב לעשות אותו. ומצד שני, ספורט זה לא הכל בחיים, וצריך לקחת דברים בפרופורציה. לקחת את הספורט בכיף, לא רק תחרויות, אלא כאורח חיים שהוא הרבה מעבר לתחרויות.
גילי וניר יתארחו בפורום נשים בספורט ביום 21.4.2010 בשעה 20:00 ויענו על שאלותיכם.
