כתבה 01 בסדרה | כתבה 02 בסדרה | כתבה 03 בסדרה 

בחודשים הקרובים אשתף ב"זמן אמת" את תהליך ההכנה שלי לקראת מרוץ הספרטאתלון, אולטרה מרתון למרחק של 246 ק"מ. התהליך נגזר מהיכרות עמוקה של המאמן שלי, ליאור זך-מאור, עם ניסיוני הקודם, עומסי האימונים אליהם אני מורגל, מרחקי הריצה שהתאמנתי והתחריתי בהם, עשרות משובי אימון שבועיים (ולפעמים גם יומיים) והמטרות שלי מהמרוץ עצמו. בכל פרק אתמקד בנושא אחר הקשור להכנה המורכבת למרוץ.

"היה לי רף ציפיות גבוה מהמרוץ ומההכנות לקראתו" | צילום: צלם אותי

עוד כתבות בנושא
מהי בכלל ריצת אולטרה מרתון?
למה אנשים עושים אולטרה מרתון?
10 דברים שאף אחד לא יגלה לך על אולטרה מרתון

למה (לעזאזל) אני צריך את זה?

את ההחלטה על ההשתתפות בספרטתלון 2017 קיבלתי יחד עם ליאור בארוחת צהריים מול חופי גליפאדה הסמוכה לאתונה יומיים לאחר סיום ספרטתלון 2015. שנינו עוד היינו בשלבי עיכול מתקדמים של החוויה המשמעותית שעברנו לא מזמן והיה ברור לנו שנרצה לחזור אל "זירת הפשע" שוב. בפרק זה אנסה להסביר למה. יש לי חיבור רגשי עמוק אל מרוץ הספרטתלון. התחלתי לחלום על ההשתתפות שלי במרוץ הזה כבר בשנת 2012 והוא ייצג עבורי כל כך הרבה דברים שאני אוהב בספורט ובחיים בכלל. הנה העיקריים שבהם:

יכולת האדם 1: היכולת הפשוטה של הגעה מנקודה A לנקודה B באמצעות הגוף בלבד. המרוץ "נולד" בעקבות בחינה של שלושה היסטוריונים (וטייסים) בריטיים האם התיעוד שהשליח היווני פידיפידס רץ מאתונה והגיע לספרטה למחרת היום אכן אפשרי או שזוהי אגדה. המרחק הוא 246 ק"מ. הגרסה ה"ישראלית" שלו הייתה יכולה להיות מבאר שבע לטבריה.

יכולת האדם 2: פידיפידס מיהר בריצה מאתונה לספרטה בכדי להזעיק עזרה, ולכן אחד הערכים המשמעותיים של המרוץ הוא "יכולת אתלטית" ומכאן נגזרים זמני החיתוך (הקאט-אוף) המאתגרים הן במהלך המסלול והן בסופו (ללא קשר למגדר, גיל, מזג אויר ועוד), הלוגו של המרוץ המבליט את מבנה גופו של פידיפידס, האיסור על שימוש במקלות כאמצעי עזר, איסור הליווי במהלך הריצה (למעט מסירת ציוד ב-15 תחנות מוגדרות מראש) ועוד.

הרצים והרצות: המרוץ מסנן ומושך אליו את הרצים הטובים בעולם במרחקים הללו. המארגנים גם השכילו לאכסן אותנו באותם מלונות וכך מצאתי את עצמי במשך מספר ימים בארוחת בוקר, צהריים וערב נפעם מהדמויות שיושבים לידי בחדר אוכל, נוסעים איתי באוטובוס אל הזינוק ומשתתפים איתי בטקסים ובתדרוכים. אלופים ואלופות עולם במרוצים ארוכים, מנצחי ספרטתלון קודמים וכו'. עבורי זו היתה האולימפיאדה הפרטית שלי.

הפאזל: היכולת האתלטית הגבוהה הנדרשת בכדי לסיים את המרוץ היא תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. בכדי להצליח במשימה על המשתתפים להתכונן וליישם "חזיתות" נוספות – מציאת העצימות הנכונה, החלטות על מעבר להליכה, תזונה, שתייה, מלחים, ביגוד, ציוד לילה וכו'. כשל באחת החזיתות הללו יוביל קרוב לוודאי לאי עמידה בזמני המרוץ. העובדה שלמרות שהרצים/ות הטובים/ות בעולם מגיעים למרוץ אחוז המסיימים הממוצע הוא כ-30% בלבד ריתקה וליוותה אותי במסע אל פיתרון הפאזל.

אז מרוץ עם רקע היסטורי הבוחן את יכולותיו האתלטיות, האינטלקטואליות והנפשיות של האדם עד הקצה, בהשתתפות הרצים/ות הטובים/ות בעולם ועם מעטפת ארגונית מכבדת ומפנקת. קשה לי לחשוב על פסגה גבוהה מזו עבורי בתחום הספורט. כשהתחלתי בהכנות לספרטתלון 2015, הזמנתי פד לעכבר עם לוגו המרוץ והוא משמש אותי עד היום. למתאמנים שהכנתי למרוץ הקומרדס באותה שנה עשינו משהו דומה.

הריצה במדרחוב בספרטה עם דגל ישראל מורם מעלה | צילום: אלבום פרטי

ובכל זאת למה (שוב)?

כפי שניתן להבין היה לי רף ציפיות גבוה מהמרוץ ומההכנות לקראתו. החוויה בפועל עלתה על כל ציפייה שהיתה לי.
המרוץ לקח אותי בדרך מאוד ארוכה תרתי משמע, בה חוויתי במהלך 30:45 שע' את כל ארבע עונות השנה, טווח טמפרטורות של 0-30 מעלות, נוף מתחלף של עיר גדולה ומתועשת, כפרים קטנים וציוריים, כרמים ומטעי זית, הרים ושבילים, זריחה, שקיעה, חושך (12 שעות) ושוב זריחה ואור. במהלך המרוץ הייתי כל כך הרבה זמן לבד, עם המחשבות החיוביות והשליליות שלי, ברמות ריכוז גבוהות במיוחד.

במהלך המרוץ קיבלתי מאות החלטות הקשורות להתנהלות שלי, התמודדתי במשך שעות עם כאבים שמעולם לא חוויתי עד שבשלב מסוים הגוף היה בסך הכל עוד "כלי" של המוח והתודעה עם משימה אחת בלבד – להגיע לספרטה. במהלך המרוץ ראיתי (להפתעתי הגדולה) שגם הרצים הטובים בעולם הם בסופו של דבר בני אדם ושגם הם עלולים שלא לסיים את המרוץ. רשימה חלקית לאלו שלא סיימו את ספרטתלון 2015 – מייקל וורדיאן, דייב קרופסקי, מיה קרול, פאט רובינס, טרייסי פאלבו ועוד. את 2 האחרונים ראיתי ברגע הפרישה שלהם. הסיום, איך לא, הסיום – הריצה במדרחוב בספרטה, עם דגל ישראל מורם מעלה, כשליאור המאמן שלי רץ לצידי עד לנגיעה בכף רגל הפסל של המלך לאונידס. במלים פשוטות המרוץ הוציא ממני "את כל מה שיש לי" ולכן רציתי לחזור על החוויה הזו.

למה "רק" ב2017 ולא שנה לפני כן?

שתי סיבות עקרוניות גרמו לנו לחשוב שעדיף שלא אשתתף במרוץ שוב כבר ב2016: הדבר הראשון היה תנאי הקבלה למרוץ. בכדי להתקבל למרוץ באופן אוטומטי (ולא לעבור הגרלה) לא מספיק "רק" לסיים את הספרטתלון, אלא צריך לעשות תוצאה הטובה בלפחות 20% מאחד מקריטריוני הקבלה. רצינו לנסות להשיג את היעד הזה במרוץ אחר וכך להתכונן בצורה "שקטה" לספרטתלון 2017. וכך היעד המרכזי שנבחר לשנת 2016 היה מרוץ 100 מייל חומת ברלין ובו השגתי את התוצאה שרצינו – 15:20 שע', מהר יותר בכ-27% מקריטריון הגשת המועמדות למרחק הזה). הסיבה השנייה היתה הרצון להכנה ארוכה יותר. ההכנה למרחקים ארוכים כל כך היא ספציפית ואורכת זמן רב. רציתי פשוט להיות מוכן טוב יותר.

האם אנחנו ניגשים למרוץ באופן שונה הפעם?

כן ולא. למה כן? למדנו מההשתתפות ב-2015 לא מעט דברים "דרך הרגליים", שלא ניתן היה ללמוד באופן אחר. כל מה שלמדנו השפיע על אופן האימונים, בחירות הציוד, תכנית התזונה ועוד. את המסקנות יישמנו כבר ב-2016 (בה למדנו עוד..) ונמשיך ליישם השנה. בנוסף, כל האימונים שביצעתי בשנתיים האחרונות "הופקדו בבנק" ומכינים אותי טוב יותר למרוץ הקרוב.

למה לא? נקודת המוצא היא עדיין עם כל החשש והכבוד הראוי למרחק, לזמנים ולתנאים כשההנחה הבסיסית היא שלפחות 246 דברים Can go wrong. המיקוד שלנו הוא תמיד על אופן קבלת ההחלטות וההכנה ולא על התוצאה או המיקום.

אסיים בציטוט של סילביה לוביקס ההונגריה, נשואה פלוס שלושה ילדים, רופאת שיניים במשרה מלאה ומסיימת הספרטתלון בכל 6 הפעמים בהם השתתפה, כאשר בשלוש מתוכם ניצחה:

"Why do I enter this race again and again? Why all of us are able to start over again, to sink again in the activity that we love? It's not because of some kind of outer motivation, applause or success, but for our inner motivation to be better, more perfect in the thing which is important for us"

למי שיש 8.5 דקות פנויות מומלץ לצפות בהרצאה שלה בטד כאן