חלק קטן מאוד מהאוכלוסייה יכול להבין את רצי האולטרה מרתון, אבל האמת היא שזה כבר שיפור. עד לפני כמה שנים, אף אחד לא הבין אותם, אבל ככל שקהילת הרצים גדלה ובעיקר המרתוניסטים, כך יש יותר אנשים שיכולים להבין מה גורם לאחרים לעשות את הצעד הבא. זה לא אומר שגם הם הופכים לכאלה כי קהילת רצי האולטרה גדלה בקצב איטי יחסית, לפחות כאן בארץ.

יוטיוב | מרוץ "מים לים הארץ המובטחת"

"המרתון הפך לסוג של מיינסטרים"

אז מה למעשה יודעים המעטים שמנסים להבין את הרצים למרחקים שנחשבים למטורפים? יש כאלה שיגידו שמדובר ברצים טובים שכבר הגיעו למיצוי במרחקים הסטנדרטיים של 10 ק"מ עד מרתון ומחפשים לבלוט במחוזות חדשים, או כאלה ברמה סבירה שמחפשים את הזירה להצטיין בה, את המקום שבזכותו ידברו עליהם. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. אחרי הכל, רוב האנשים שפונים לאולטרה מרתון לא יעמדו על הפודיום, וההישג העיקרי שלהם יהיה, כמו ב"ימי המרתון" שלהם – לסיים מסע מפרך ומופלא שבתקופה מוקדמת יותר בחיים נראה בלתי אפשרי ואולי אפילו בלתי שפוי. לכן הסיבה שמביאה אנשים אל האולטרה מרתון היא הרבה יותר עמוקה, כי בסופו של דבר גם הרצים הכי טובים בארץ יבלעו בהמון כשהם יתחרו בחו"ל. "אנשים עושים את זה כי המרתון הפך לסוג של מיינסטרים", מסביר הפסיכולוג ארנון צפריר מהמרכז לפסיכולוגיית ספורט ומוסיף: "אם מסעודה משדרות כבר עושה מרתון, אז למה אני לא ארוץ יותר מזה? מדובר באנשים מאוד הישגיים ותחרותיים שמחפשים מה יביא להכרה ולהערכה. זה כבר לא לשים מדבקרה של 42.2 אלא לשים מדבקה של אולטרה או לקעקע סמל איירונמן. זה סמל סטטוס וזה מייצר הערכה. זה צורך פסיכולוגי בסיסי, אנחנו נולדים עם זה ומאוד עסוקים באיך שאנחנו נתפסים ושיחשבו עלינו מחשבות טובות ושיאהבו אותנו. יש לנו צרכים פסיכולוגיים וזה אחד מהם".

להרשמה למרוץ הארץ המובטחת מי-ם לים

"ההבדל העיקרי הוא הבלתי נודע". מים אל ים הארץ המובטחת" (ליחצו להגדלה) | צילום: צלמי שוונג

זה הגיוני, ואין ספק שזה נכון, אבל זו בטח לא הסיבה היחידה שמביאה אנשים לרוץ מרחקים של 100, 200 והשד יודע כמה קילומטרים. אחרי הכל גם טריאתלון למרחק איש ברזל זו תחרות סבולת ארוכה שמי שעומד בה זוכה להערכה רבה ולתואר מאוד מכובד. אורי גור ארי שניצח במרוץ "מים לים הארץ המובטחת" מתל אביב לירושלים בשנה שעברה התחיל דווקא עם איש ברזל ומשם עבר לאולטרה מרתונים והוא מסביר: "אני חושב שההבדל העיקרי הוא הבלתי נודע. יש תחרויות שבהן הכל יכול להיות מתוכנן אבל לא באולטרה מרתון שם יש שוני ולא לכולם זה מתאים. בלקסיקון שלי ההבדל בין אולטרה לריצה אחרת הוא אם זו ריצה מתוכננת או לא. אני חלילה לא מזלזל במי שרץ 60 ק"מ למשל, אבל בשבילי ריצת כביש ל-60 ק"מ לא תהיה אולטרה. אני אפילו יכול להעריך מה יהיה הקצב שלי בריצת כביש ל-100 קילומטר. לעומת זאת מרוץ של 42.2 ק"מ עם טיפוס מצטבר של 3,000 מטר ושטח קשה זה אולטרה כי יש פה בלתי נודע. אולטרה זה משהו שאתה מתחיל ויש בו הרבה לא צפוי".

"אולטרה זה משהו שאתה מתחיל ויש בו הרבה לא צפוי". אורי גור ארי | צילום: צלמי שוונג

"אנשים שלא באמת מרגישים סיפוק אם לא כואב להם משהו" 

במלים אחרות גור ארי מתכוון שבמרוץ אולטרה אתה צריך לעבור לא קיר אחד אלא מספר קירות (או חומות בשפת האולטרה מרתוניסטים). איך עושים את זה? עוברים יחד עם הגוף טראומה ועוד טראומה ועוד כאב ולא מפסיקים לתת למוח לנהל את העניינים ולהכריח את כל האיברים האחרים לא לשבות ולהמשיך ולבצע את הפעולה שמעולם לא חלמנו לעשות אותה במשך כל כך הרבה שעות ברציפות – לרוץ. אם תשאלו אותו למה הוא עושה את זה, הוא יגיד לכם שהוא הבין ששיא אישי של 37 דקות ל-10 ק"מ לא הופכים אותו לרץ טוב ובקושי לרץ בינוני, אבל מצד שני הוא הבין שדבר אחד שהוא יודע לעשות מצוין זה להתמודד עם הסבל.

הפסיכולוג ארנון צפריר לעומת זאת מגדיר את זה קצת אחרת. "קוראים לזה צורך בסגפנות. זה אנשים שמקבלים את הסיפוק שלהם כאשר הם משלמים מחיר כבד. הם לא באמת מרגישים סיפוק אם לא כואב להם משהו. תחושת הכאב היא סיפוק עילאי עבורם. בתור פסיכולוג ספורט אני פוגש לעתים דווקא את הספורטאים שבורחים מתחושת הכאב הזו". אבל עוד לפני שהוא מתייחס לסגפנות, צפריר משלים את מאפייני רצי האולטרה מרתון: "יש דיאלוג עם הגוף, אנחנו מכירים את זה ממרוץ מכוניות. הנהג מאתגר את הוראות היצרן והולך עד הקצה. מבחינת הביצועים של המכונית אי אפשר אבל מי שמגיע לשם הוא מי שלא מפחד לאתגר את הוראות היצרן. כשאתה הולך לאולטרה אתה מאתגר את הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה שלך. מדובר באנשים שלא נרתעים מזה, או שיש להם ביטחון גדול בגוף שלהם וזה מאפשר להם לעשות את זה או שהם לא מייחסים משמעות מרחיקת לכת. קוראים לזה הכחשה, זה אנשים שלא נותנים למצב הגופני את המשקל של אורח החיים בעתיד".

עוד כתבות בנושא
כך תהפכו לרצי אולטרה מרתון 
10 דברים שאף אחד לא יגלה לך על אולטרה מרתון 
איך אוכלים באולטרה מרתון? 

ויש גם את הצד השלישי, זה ששייך להרבה רצי אולטרה מרתון איטיים יותר, שפשוט הבינו שהאימונים לשיאים אישיים במרתון או בריצות קצרות יותר יכולים להיות מלחיצים מדי ובחרו דווקא באולטרה מרתון. הרצים האלה גילו דבר מאוד נחמד. הם גילו שאחרי שצוברים ניסיון בריצת המרתון, זה אפשרי להאט את קצב הריצה שאליו התרגלו ולרוץ למרחקים הרבה יותר ארוכים. וזה לא הכל, אפשר לשלב את זה עם הליכה ועם אכילה, לא רק של ג'לים אלא של סנדוויצ'ים – אלה דברים שאף אחד לא יחלום עליהם בריצת מרתון. ולא רק זה, אפשר לעשות את הכל בחיק הטבע ולעבור עם הרגליים קילומטראז' מרשים של נופים מרהיבים שבדרך כלל אנחנו רגילים לעשות רק בג'יפים. ואחרי כל זה, לסיים מרוץ קשה שעדיין, אחוז האנשים שיכולים לעשות אותו הוא קטן מאוד.

כנראה שיש אנשים שלהם יש יותר ביטחון בגוף שלהם | צילום: צלמי שוונג

אבל חשוב לציין שלכל זה יש גם מחיר כי את כל מה שכתוב בפסקה הקודמת צריך לקחת בערבון מוגבל. זה נכון שאפשר לרוץ למרחק גדול בקצב מסוים, אבל אם נהיה מהירים מדי לכמה קילומטרים, או שנתעקש לרוץ גם בעליות הקשות – קרוב לוודאי שנקרוס. ואם לא נזין את עצמנו כמו שצריך, קרוב לוודאי שנקרוס. אם לא נהיה סופר ממושמעים עלולים לקרות לנו דברים מאוד לא נעימים. וזה לא נגמר כאן, גם אם נעשה הכל כמו שצריך יהיה לנו מאוד קשה בקטעים האחרונים של מרוץ אולטרה מרתון והרגליים יצעקו "הצילו". אז מה זה בכל זאת אומר על רצי האולטרה מרתון? גור ארי מסכם: "אני חושב שבסופו של דבר זה עולם של אנשים הזויים. אנטון קרופיקה רץ עם מכנס קצר ועם חולצת הוואי, יש רצים שהיו להם בעבר בעיות סמים, ויש את כל הסיפורים הידועים בספר 'נולדנו לרוץ'. לאחרונה התארחתי אצל רץ שוויצרי שסיפר לי שהיה באולטרה של 100 קילומטר באנטרקטיקה ומי שניצח שם היה רץ מקצוען שעובד כמתדלק. מצד אחד יש מנהלים בכירים ואמידים ומצד שני היפים והזויים, ולפעמים אני שואל את עצמי אם גם אני כזה הזוי. הרבה אנשים חושבים שאני משוגע וכנראה שיש שגעון אבל אני מקווה שהוא קל. קשה לי להגיד מה זה הדבר הזה שמביא את כל האנשים אל האולטרה, זה מאוד אישי, אבל בשבילי זה ליהנות, לטייל, לצאת אל הלא נודע ולמלא את סל החוויות בדברים שאזכור כל החיים".

להרשמה למרוץ הארץ המובטחת מי-ם לים