את הפוסט הזה אני רוצה להקדיש לאישה מיוחדת שבלעדיה, ככל הנראה דרכי הייתה מעט שונה ובעלת תוצאה הפוכה לגמרי. אז לכבוד מי שליוותה וממשיכה ללוות אותי, לכבוד אור-לי הופמן בר.
מאת:ליאב רוזנברג
וידוי ראשון: לפני השתתפותי בתוכנית 'לרדת בגדול', לא ממש הכרתי את התוכנית. שמעתי רק מעט עליה ולא הייתי מהצופים הקבועים. ביום הראשון שלי שם, בין הצילומים, דיברו כל המתמודדים ביניהם על המאמנים שיש בתוכנית ועל כמה הם מתרגשים לפגוש אותם ואני, באדישות המאפיינת אותי כל כך, לא הבנתי על מה הרעש והמהומה. כאשר פגשתי את אור-לי, לחצתי לה את היד, אמרתי לה את שמי וזהו. מי יכל לצפות שכך יתחיל קשר מיוחד במינו.
וידוי שני: הגעתי לתוכנית במטרה להפוך לסלב וזה מה שהניע אותי בהתחלה. אור-לי, שזיהתה דברים אחרים, כנראה 'התלבשה' עליי מהימים הראשונים בחווה ובהיעדר מילה אחרת מתאימה, פשוט הציקה לי כל הזמן. אני זוכר שבגלל שהייתי בסוף הקבוצה, הייתה תמיד הולכת לצידי, מדברת איתי ודוחפת כל הזמן שאתחיל לרוץ כבר ואתחיל לעשות משהו לפני שאמצא את עצמי מודח. הכי זכור לי מהפגישות הראשונות שלנו היא העובדה שהיא אף פעם לא וויתרה ותמיד הייתה חדורת מטרה להביא אותי למקום שהיא רוצה. כך למדתי להכיר את עקשנותה של מאור-לי.
וידוי שלישי: רצה הגורל ומצאתי את עצמי מתמודד לבד, נגד שאר הזוגות, בגלל העזיבה של טל. רצה הגורל וגם מיה, שהייתה מעין בת זוג בתוכנית, עזבה גם היא מוקדם מהצפוי. רצה הגורל ומצאתי את החלק השני שהייתי זקוק לו בתוכנית, בדמות אור-לי, וזאת לאחר ששני אנשים שהיו עבורי עוגנים ועזרו לי לעבור זמנים לא פשוטים, הודחו. ידעתי שאני חייב מישהו שלא יכול להיות מודח ואור-לי הייתה שם תמיד לעזור ולתמוך, להוביל ולחבק. רצה הגורל ודרכה למדתי את הטמון בכוח הרצון ובנתינה. רצה הגורל וכך הבנתי שזכיתי לא רק במאמנת, אלא גם בחברה. רצה הגורל והגעתי עד הסוף (כמעט), ובאותו היום שהודחתי, למרות שנותרו לה 2 פיינליסטיות בשלישיית הגמר, אור-לי בחרה ללוות אותי הביתה – את המודח האחרון. אז הבנתי שנכנסתי לה ללב, לפחות כמו שהיא נכנסה לליבי. נכנסתי הביתה ופגשתי את אמא שלי, לאחר 101 ימים שלא התראינו, והכרתי לה את ה"אמא השנייה" שלי – את אור-לי הופמן בר.
אז לאור-לי – תודות רבות על הכל, על כך שמעולם לא ויתרת, על כך שידעת תמיד איך לגשת אלי, גם במצבים לא פשוטים. תודה על האמונה שהצלחת להחדיר בי מחדש, לאחר שהיא אבדה לי לפני כל כך הרבה זמן. הרבה ממי שאני היום זה בזכותך ועל כך מילה קטנה שכנראה הגורל רצה:
תודה
ליאב רוזנברג- בן
27 מתוגרר בתל אביב ולומד תקשורת שנה ראשונה יש לי 2 אחים מורן הגדול
הבכור וטל הקטן שאיתו השתתפתי בתוכנית, סהכ הימים שבילתי בחווה הם 101 יום
שהיו נקודת מפנה משמעותית מאוד בחיים שלי התחביבים שלי חוץ מספורט הם גם
מוזיקה וקריאה בספורט אוהב בעיקר ריצה וכדורגל
