"הזיעה שלי ניגרה על בנותיי כשהייתי חוזר הביתה מאימון, הן נולדו לתוך הטריאתלון", כך מספר המאמן והטריאתלט הוותיק צביקה פישמן על עצמו ועל בנותיו רותם ונועם, חלק מדור העתיד של הטריאתלון הישראלי. בדור הזה יש לא מעט כשרונות, ולרובם יש הרבה מן המשותף.
הכל מתחיל ונגמר בהורים. נועם פישמן | צילום: יאיר בן עמי
זה לא מסתכם באישיות מיוחדת מאוד כנדרש בענף ספורט כל כך תובעני. זה אולי החלקהחשוב, אבל הכל מתחיל ונגמר כנראה בהורים. פישמן הוא דמות מוכרת בטריאתלוןהישראלי ובמקרה שלו הוא מנהל את שגרת האימונים של בנותיו. וזה עוד מחוץלאיגוד הטריאתלון, האיגוד עצמו נראה כמו ועד הורים אחד גדול:מנהל הנבחרת הוא ישראל לוינסון שהוא אביו של רון – מהטובים בארץ בגיל נוער;שי גומא, אביה של יובל גומא – הוא יו"ר ועדת השיפוט; הדובר יוסי רובננקו הוא אביה של גל, שגם היא מכבבת בקטגוריות הגילאים.
למעשה כמעט כל טריאתלטנהנה מהורים דוחפים ותומכים במובן הטוב של המילה. כך למשל אמו של עמרי בהט, הכוכב הנוכחי של הטריאתלון הישראלי, היא שופטת ופעילה בקבוצת "רואדראנר", ואמו של רון דרמון התמודדה על מקום בהנהלת האיגוד והרשימה עוד ארוכה. בניגוד לפישמן, רוב הדמויות שציינו דווקא לא עסקו בטריאתלון לפני שילדיהם "נדבקו בחיידק". אז למה דווקא בטריאתלון עושים את זה בכזו התלהבות אם כך?
מחסור במשאבים
"יש מחסור במשאבים", מסביר יוסי רובננקו, דובר איגוד הטריאתלון ובעיקר אבא תומך. "הטריאתלון הוא לא ספורט מועדף והמשאבים שהוא מקבל מהמדינה מועטים. מצד שני יש שכבת נוער עם כמות הישגים מדהימה ועם עומק ופוטנציאל. ההורים מבינים שאם הם לא יהיו שם, אז לא יהיה כלום". זו בדיוק הסיבה שבאופן מפתיע רוב ההורים הפעילים בטריאתלון (באיגוד ומחוצה לו) הם כאלה שגילו את הספורט הזה בעקבות הילדים ולא "דחפו" אותם פנימה. "אני פעיל בגלל הבת שלי", מסביר רובננקו, "היא ספורטאית הישג, הספורט הוא החיים שלה ואני עושה את מה שאני יכול כדי לתרום. כמובן שאנחנו גם מנסים שלא להזיק עם מעורבות יתר, אבל כולם מבינים שבלי המעורבות של ההורים – אי אפשר יהיה לדחוף את הספורט הזה למעלה".
אז לפחות ברמה הארצית, נראה שהגורם המרכזי להימצאותם של ההורים מסביב לילדים כל הזמן הוא הידיעה שהם "מחזיקים" את הענף. גורם משני שמתחבר במובן מסויים לגורם המרכזי הוא העלות הכספית. כשאנחנו משקיעים הרבה כסף אנחנו רוצים לראות תוצאות. הטריאתלון, מה לעשות, זה לא כדורגל שבו משחקים משבת לשבת, וכהורים מאוד מעניין לעקוב אחרי ה"השקעה שלנו". "אין שום ספק שהורים צריכים גם לדחוף וגם להיות במצב כלכלי טוב, אי אפשר אחרת. רק בשביל ההתחלה צריך לרכוש זוג אופניים, גם אם אלה אופני שטח. צריך שיעורי שחייה שבמקומות רבים מאפשרים אותם רק אם המשפחה מנויה בבריכה, וצריך כמובן את מאמני הטריאתלון שגובים כיום סכומים גבוהים". מה זה אומר ברמה ההתחלתית? גם אם אופניים לילד בן 10 יעלו כמה מאות שקלים, אימוני טריאתלון בקבוצת ילדים יעלו כ-400 שקלים לחודש. יחד עם נסיעות לתחרויות, לוגיסטיקה שההורים חייבים להיות מעורבים בה, ובמקרה הטוב השתפות באליפות הארץ באילת, אנחנו כבר מדברים על הוצאה שנתית של 7,000-9,000 שקלים למתחילים. ומה קורה עם הילד גדל והופך לטריאתלט הישגי שגם מתחרה בחו"ל? "מדובר בהשקעה שנתית של בין 70-90 אלף שקל בשנה", מסביר רובננקו שמכיר את הנושא מקרוב. המסקנה – כל הורה שפוי שמשקיע סכומים גדולים שכאלה, רוצה לראות מקרוב לאן הם הולכים ולבדוק שהילדים מקבלים את הטוב ביותר בעבור הכסף.
לוגיסטיקה לא פשוטה והוצאה כלכלית גדולה. עמרי בהט ואביו | צילום: באדיבות משפחת בהט
הגורם השלישי הוא הלוגיסטיקה. אם תשלחו את ילדכם לכדורסל, הוא ייצא באמצע השבוע למשחק חוץ עם המיניבוס של הקבוצה מבלי שתרגישו, ויחזור בערב לספר לכם איך זה נגמר. אבל הטריאתלון, כמו תמיד מורכב. צריך להביא את האופניים, לסדר את הציוד להחלפות, ואם מבוגר מתקשה להסתדר לבדו עם לוגיסטיקה של טריאתלון אז מה נגיד על ילדים? ההורים חייבים להיות שם כבר מהתחרות הראשונה, ולא לפספס אף אחת אחרת, כי כמה שענף הטריאתלון הוא קשה פיזית, הוא גם מחייב אותנו להיות "מפונקים" או כמו שאומר רובננקו: "אנחנו עובדים אצל הבת שלנו. אבל זה כיף לראות את הילד מתעצם, יש בזה משהו חזק ואנרגטי. מי שרוצה להבין במה מדובר, שיגיע בקרוב לטריאתלון הילדים בהוד השרון. מה שרואים שם חזק יותר ממלים".
אז כל הורה ששולח או מסכים לשלוח את ילדיו לטריאתלון חייב להיות מעורב אם ירצה או לא. ומה קורה אז? מה שמוביל לגורם הרביעי והאחרון למעורבות ההורים בטריאתלון – ההתאהבות. על דבר אחד אי אפשר להתווכח, הטריאתלון הוא ענף ספורט מאתגר וייחודי. אחוז גבוה מהאנשים שצופים בו בתחרויות, רוצים לעשות את זה ומבינים שהם יכולים. "מה שקורה בשטח זה שהטריאתלון צובר תאוצה בקרב בני הנוער", מסביר פישמן ומוסיף, "בבית הספר של הבנות שלי מדברים על טריאתלון, הרבה ילדים היום יודעים מי אלה האחים בראונלי ומיהו חאבייר גומז וההורים הם אלו שנסחפים.
רק בקבוצה שלי, מתוך 30 מתאמנים 12 הם כאלה שהגיעו לטריאתלון בגלל הילדים שלהם". דוגמא מצויינת נוספת היא דורון דרמון, אביו של רון שכבר מתחרה בסבב המקצועני. דורון נדבק בחיידק רק אחרי שילדיו הפכו לטריאתלטים בחוג מקומי בלהבים והיום הוא כבר איש ברזל. גם רובננקו מתכוון להפוך בקיץ לאיש ברזל, ועוד רבים וטובים. כולם נהנים, והמינוס היחידי הוא שלא לכל אחד יש את הפריבילגיה ליהנות מענף הספורט הזה, שנחשב ליקר יחסית לענפים אחרים שהם יותר פופולאריים בערים הגדולות. "יש גם לא מעט כאלה שמאוד רוצים להיכנס לטריאתלון, אבל הם יכולים להרשות לעצמם רק את אימוני הטריאתלון לילדים שלהם ולכן מוותרים", מוסיף פישמן.
מככבת בקטגוריות הגילאים. גל רובננקו | צילום: יוסי רובננקו
נסיים בהצעת ייעול, אולי למשרד הספורט. ברור שהטריאתלון מפותח יותר ביישובים מבוססים בגלל הסיבות שהוזכרו כאן. ואגב, זה נכון גם לגבי העולם המערבי. אז איך זה מתנהל בעולם? אז ככה, האחים בראונלי הם בנים לרופא ורופאה, שדחפו אותם ללימודי שחייה, עשו איתם טיולי אופניים ורשמו אותם למרוצי שדה. אלוף העולם חאבייר גומז הוא בן של שחיין, והרי הטריאתלון ידוע כספורט לאמידים כמעט בכל מקום על כדור הארץ.
גם לא תמצאו כיום טריאתלטים בכירים בעולם שמגיעים ממדינות עולם שלישי. מצד שני, גם השייט נחשב לענף ספורט יוקרתי שעוסקים בו בעיקר ילדים למשפחות שיכולות להרשות לעצמן לקנות סירות מפרש או לפחות גלשני רוח. זה ידוע בעולם, אבל לא בארץ. ישראל הפכה למעצמת שייט בשנות השבעים בגלל משאבים טבעיים ומסורת, וילדים שמתאמנים בשייט בארץ לא צריכים לשלם סכומי עתק. הספורט עצמו הוא מאוד יקר בגלל הציוד וסירות הליווי.
המסקנה היא שאם רוצים, מאמינים, ומנצלים את המשאבים הטבעיים שקיימים כאן ובהם ים ומזג אוויר לאימונים בכל השנה, אפשר לנסות ולהיות ברמה עולמית גבוה, כי בשייט כאמור כבר עשו את זה. הכשרונות כבר קיימים כאן ובזה אין שום ספק, אז אולי הגיע הזמן לתת להורים לנוח קצת, או לפחות להתעסק באימונים שלהם.
