לקריאת חלקה הראשון של הכתבה- היכנסו
5. תחרות בין מדינות מקדמות סימום
מבחינה מדינית, ובייחוד מאז האולימפיאדה הנאצית בברלין 1936, האולימפיאדה היא תחרות בין מדינות (והערכים אותן הן מייצגות), ואתוסים לאומיים, על צבירת מדליות. באולימפיאדה, הספורט הפך לכלי מדיני להשגת כבוד לאומי, ופעמים רבות, כל האמצעים כשרים. ישנן רצות ושחייניות ממזרח גרמניה לשעבר שעד היום צריכות להתגלח בבוקר. מי לא זוכר את שיאנית העולם הצ'כית עם הלסתות של תנין יאור. רצות מרחקים סיניות קבעו שיאי עולם בלתי אנושיים בהפתעה ונעלמו חזרה לאלמוניות כאילו בלע אותן נהר היאנגצה. נכון, התאווה של המדינות הטוטליטריות לכבוד לאומי הביאה אותן להצטיינות יתרה בסימום מדינתי שיטתי. אבל העלמת העין מסימום שיטתי שכיחה מאד גם במערב. ישנם אצנים אמריקאים, קנדים וג'מייקנים שמשטר האימונים שלהם כלל (וכולל עד היום) פרוטוקולי סימום שיטתיים ושגרתיים. חלקם עודם מתחרים. מי לא מכיר את רוכבי האופניים שהפכו לרוקחים ולמדענים ביכולתם להביס כל מנגנון בדיקה?
היכנסו לעמוד המיוחד של שוונג למשחקים האולימפיים
הספורט הפך לכלי מדיני להשגת כבוד לאומי. הר הסוכר בריו | צילום: Wutzofant
והמנגנון האולימפי עצמו? הוא לא אוהב פסילות ושערוריות. הוא לא רוצה הדרת מדינות. הוא מטפח ומשמר שנים מיצג שווא של "תקינות". אבל תקינות איננה ולעולם לא תוכל להיות כל עוד טבלאות המדליות מלאות בשחייניות מזרח גרמניות שכבר הודו בסימום שיטתי; במדליות אתלטיקה והרמת משקולות מטונפות מסטרואידים שממשיכות לככב בספרי ההיסטוריה. די להסתכל על רשימות המדליות של הנשים בשחייה באולימפיאדת מונטריאול 1976; ובאתלטיקה באולימפיאדת מוסקבה 1980, כדי לזהות שהן נוצרו במפעלי הכימיקלים ובבתי מרקחת. את עיוותי העבר הללו, שגוררים אחריהם את עיוותי ההווה, לא מוצא הוועד האולימפי לנכון לתקן.
6. מינויים ללא תאריך תפוגה
מה שמביא אותנו למינויים לתפקיד חבר בוועד האולימפי. אלו מינויים ללא תאריך תפוגה. גם היום, על חברי הוועד האולימפי הבינלאומי נמנים אנשים שמונו לתפקידם לפני 38 שנים, 34 שנים, וכדומה. יותר משליש מחברי הוועד האולימפי הבינלאומי יושבים על כיסאותיהם כבר 20 שנה ויותר. לצערי, נדירים עד מאד המקרים המוכרים לי בהם נושאי תפקיד ציבורי שנתקעו בכיסאותיהם זמן כה רב לא התעייפו. נורמת הכהונה המוגבלת בזמן סביר, כנראה זרה לוועד האולימפי הבינלאומי. כהונה מקסימלית של 8 שנים כמו לנשיא אמריקאי (מה שיביא לכהונה במשך 4 אולימפיאדות – שתיים קיציות ושתיים חורפיות)? אל תצחיקו.
7. כריעה תחת חובות עתק ושחיתויות
גודלה של האולימפיאדה גורר תופעות לוואי כלכליות לא פשוטות. מדינות קורסות תחת עלות מימון המשחקים. לקנדה נדרשו עשרות שנים להחזיר חובות אחרי משחקי מונטריאול 1976. השאלה אם יוון התאוששה ממשחקי אתונה 2004 עדיין פתוחה. גם ריו דה ז'ניירו מתקשה לעמוד בעול האולימפי. באולימפיאדת החורף של סולט לייק סיטי (ביוטה, ארה"ב) 2002 התגלו מקרי שוחד ושחיתות. מאולימפיאדת החורף של סוצ'י ברוסיה ישנם דיווחים על סכומים דמיוניים שהלכו לקבלנים שונים. ביחס לאולימפיאדת טוקיו שתבוא ב-2020 כבר התגלו תשלומים של מיליוני דולרים בדמות "דמי ייעוץ" לשותף של בנו של היו"ר המודח והמואשם בשחיתות של פדרציית האתלטיקה הבינלאומית. אותו בן מבוקש על ידי אינטרפול, ובזמן העברת התשלומים מטוקיו, היה אביו (הנאשם) חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (מאז, הוועד האולימפי בעיקר הביע "דאגה" נוכח הממצאים). עוד יד התגליות והחשיפות נטויה.
יכולת השליטה המוגבלת על המספר העצום של אנשים מעורבים שמגיעים מעשרות תרבויות שונות, הסכומים הדמיוניים ועשרות האינטרסים והענפים המשתתפים, גוררים פעם אחר פעם בעיות קשות שלא תמיד נחשפות לאור השמש. הגלוי לא מרנין, ואת היקף הפרשות הנסתרות שטופלו בשקט בחדרי חדרים, לעולם לא נדע.
8. נגיף הזיקה
ריו דה ז'ניירו נקלעה למגפת הזיקה בברזיל. הנגיף תוקף אלפי אנשים. מי שחשב שקיים סיכוי שהדבר ישפיע על קיום האולימפיאדה בריו, לא מבין שום דבר. גברים לבנים עטויי חליפות יקרות ובטחון עצמי מופרז וחסר בסיס מדעי, ירעימו בקולות בריטון שנגיף הזיקה הוא קשקוש. שאין שום סיבה לדאגה. התקשורת תדווח, וכדרכה תתקפל למול אותם "ברי-סמכא" מטעם עצמם (יותר ופשוט קל להתעסק בתקלת ייצור של קורנפלקס). כדרכם של עניינים רפואיים מורכבים מסוג זה, את התשובה – האם האולימפיאדה סייעה להתפשטות נגיף הזיקה בעולם – נקבל רק זמן רב לאחר מעשה. היו סמוכים ובטוחים שאף אחד מאותם קולות בריטון לבנים רועמים, לא יידרש לשלם את החשבון אם יתחילו להיוולד סביב העולם תינוקות עם גולגולות מעוכות מנגיף הזיקה.
סימפטומים לנגיף הזיקה
9. הטיה ספורטיבית אבסורדית
גולף ישוחק בריו. גם ישראל שולחת נציגה למדשאות. המשחקים האולימפיים מעמיסים על עצמם ענפים שמצטופפים כדי לקבל נתח מהעוגה. לאו דווקא מהעוגה האולימפית, אלא יותר מהעוגה הפנים מדינתית שמדינות מקצות ל"ענפים אולימפיים". ההטיות שנוצרות הן אבסורדיות.
אחד בהקשר זה הוא השחיין יונתן קופלב. קופלב הוא שחיין ישראלי מצוין. בעבר היה אלוף אירופה ב-50 מ' גב. השנה הוא סיים חמישי באליפות אירופה במשחה זה (גיא ברנע הישראלי סיים שישי). מאז, הספיק קופלב לשפר את תוצאותיו ולקבוע את תוצאת השנה בעולם ב-50 מ' גב. הבחור מוביל את הדירוג העולמי. קופלב וברנע היו לצמד הישראלי הראשון אי פעם בגמר שחייה באליפות עולם בברצלונה 2013. שניהם מטובי הספרינטרים בעולם בסגנון גב. שניהם לא ישחו בריו. הסיבה – למעט 50 מ' חופשי, האולימפיאדה מסרבת להכניס משחים של 50 מ' ללוח התחרויות. כך שחייני הספרינט בגב, הפרפר והחזה נאלצים להישאר בבית, או להתחרות במקצה חלש עבורם. אבל באותו זמן שמוביל הדירוג העולמי נשאר בבית, שלושה רצי מרתון גברים ישראלים, ושתי רצות מרתון, ישתתפו בריו. בין הגברים, אחד לא הצליח למצוא מקום בין 500 הראשונים בדירוג העולמי. בין הנשים, לונה צ'מטאי דורגה השנה במקום ה-390 בעולם, ומאור טיורי במקום 460.
קבע את תוצאת השנה בעולם ב-50 מ' גב. יונתן קופלב | צילום: ארן הרשלג
ענפים כמו טניס (עם ארבעה טורנירי גרנד סלאם), רוגבי, גולף, כדורגל וכדורסל אינם זקוקים לשום נוכחות אולימפית. מדובר בענפים שמגיעים לפסגות שנתיות ורב-שנתיות (כמו גביע העולם בכדורגל, היורו וליגת האלופות) שמבטלות כל צורך בנוכחות אולימפית חלקית ולעתים מגוחכת (בכל הענפים הללו, רבים מהספורטאים הטובים בעולם בכלל לא טורחים להתייצב במשחקים האולימפיים) והאולימפיאדה עבורם היא במקרה הטוב עוד חוויה, ולא תחרות השיא שלהם. אפילו באופני הכביש תחרויות כמו אליפויות העולם, המונומנטים של הקלסיקות והטור דה פראנס, חשובות הרבה יותר מכל תואר אולימפי. לגבי הנוכחות של התעמלות טרמפולינה באולימפיאדה בכלל אין לי מה להגיד.
המצב המוזר שנוצר הוא הטיה ספורטיבית. בחלק מהענפים מתפוצץ הכפר האולימפי בחברי נבחרות שהם ספורטאים בינוניים במקצועותיהם במקרה הטוב, בשעה שבחלק מהענפים הספורטאים הטובים בעולם נותרים מחוץ למשחקים. התופעה נובעת מדבר אחד בלבד – עודף. עודף ענפים, עודף של משתתפים ועודף דחיסה של ענפים שאינם רלוונטיים. הארגון האולימפי הפך מזמן ללוויתן כבד תנועה, שעצם גודלו גורם לאבדן של ערכי וענפי הבסיס. אם ניקח את ישראל לדוגמה, אלוף אירופה ב-50 מ' גב איננו "אולימפי", אבל שחקני גולף יכולים להתקבל לאולימפיאדה. עד כדי כך מגיע האבסורד.
10. אז מה, לא להסתכל?
ברור שכן! כי עדיין מגיעים לשם ספורטאים שברובם הגדול נקיים משימוש בחומרים אסורים. ספורטאים שנתנו את החיים ואת הגוף במטרה להצטיין ספורטיבית. האולימפיאדה היא עדיין תחרות הספורט אחת החשובות (אם כי לטעמי, לא יותר מאליפויות עולם של כל ענף בנפרד – תשאלו את הגולשת לי קורזיץ, שלוש פעמים אלופת עולם). לא נעצום עיניים לכל התחלואים, הפגמים והעיוותים שבדרך. לא נקנה את הקשקשת הנבובה והכוזבת על "אידיאל אולימפי" (הרי ה"אידיאל" הזה לא מנע אף מלחמת עולם, שירת כבמה לאבי תורת הגזע והשמדת העמים, לא מנע חרמות רב-מדינתיים בשלוש אולימפאידות רצופות בין 1976 ל-1984, וגם לא מנע פיגוע טרור שפל וקטלני. זוכרים את הי"א ממינכן?). נסתכל על האירוע בעיניים פקוחות. אבל בסוף, נתחבר לספורטאים עצמם ונסתפק בכך. בחום קיץ אוגוסט 2016, בשבילי, הספורטאים הם עדיין האטרקציה. היחידה.
