חום יולי-אוגוסט. עוד שבועיים לסוף החופש. עוד מרתון מטרה בברלין בספטמבר, ומה אז? איך מתמודדים עם הריקנות שמציפה פתאום את הראש ואת הגוף שהרגע סיים תקופת אימונים אינטנסיבית? והנה עונה חדשה בפתח והראש יודע שזה מתקרב. על "זה" אני לא מוותר. ססגוני, צבעוני, אלפים רבים של רצים, מיטב רצי העילית בראשם וזהבה שמואלי – לזכר הבן, אייל.
זהו "מרוץ אייל". יוצאים מהאצטדיון המחודש והיפיפה, עומדים על קו הזינוק. לא להשתולל בירידה הראשונה. היא משכרת והיא מענגת. מדי. תכף זה בא. השדות, ריח הפרדסים. העפר, השליש השני שכמו תמרור אזהרה אומר לך: "רגע, הירגע".
מבט אווירי מרוץ אייל | צילום: באדיבות מרוץ אייל
מבט חטוף אל השעון מבשר שהקצב קצת הואט. כאן מתחיל נחשול הרצים להימתח. הביטו לשמיים, חפשו את הרחפן, אתם מצולמים כל העת. חזרה לכיכר מחנות גלילות. עכשיו מתחיל משחק הקשוחים. מכאן יש לשנס מותניים, עבודת ידיים ועבודה מנטלית. כמה פעמים כבר שמעתי רצים אומרים: "אני לא סובל את העלייה הזו בסוף. זהו, פעם אחרונה שלי כאן…" . והפלא ופלא, בעצם אני בכלל לא מופתע – הנה הם חוזרים ומתייצבים שוב על קו הזינוק שנה אחרי. מלווים בעוד חברים חדשים שנענים לאתגר. הרי המרוץ הזה רק גדל משנה לשנה.
לא תהיה ריקנות אחרי מרתון ברלין. גדעון תמר | צילום: צלמי חצי מרתון ברלין
עוד מכונית, עוד פס על הכביש, עוד רמזור ועוד כיכר. יששש!! העלייה מאחורי. עכשיו נותר להתגלגל במהירות ברחוב הנצח ולטפס עוד קצת לקו הסיום. תחלוף עוד שעה. סיבוב מזין באצטדיון. דוכני מכירות. פעלולן, וכמה הופעות נחמדות שמעלות המון חיוך על הפנים. אפילו שוכחים לרגע שהיה מרוץ. איזה כיף.
והפרסים…טוב, עם קצת מאמץ זה ממש שווה את זה. אני אהיה שם. ריקנות או לא. מנוחה או לא. על מרוץ אייל אני לא מוותר. נתראה שם.
גדעון תמר | חבר בלהקת האריות של "רצי רמת השרון" תחת שרביטה של המאמנת זהבה שמואלי
