נתחיל מהסוף, שכולנו, כחובבי ריצה שגם מתחרים בארץ ובעולם, תמיד מחכים לו: התמונות. היום, לאחר 18 ימים של המתנה דרוכה הן הגיעו והזכירו לי ולחמשת חבריי למרוץ The North Face Lavaredo Ultra Trail, כמה מדהים היה. כמה יפה. איך הדרך שאנו מתאמצים כל כך לעבור שווה לפעמים כל גרם של כאב ולילות טרופי שינה, בהם התעוררנו לבקרים ארוכים, קרים וגשומים של אימונים. אז האיטלקים אולי יודעים לארגן מרוצים, אבל בכל הקשור לתמונות – יש להם עוד הרבה מה ללמוד. אתם בכלל יכולים לדמיין מצב שבו תמונות ממרתון תל אביב יגיעו לרצים לאחר יותר משבועיים? אבל נעזוב את זה, כי האמת? זה לא העיקר. מה העיקר? הדרך!

כתבות נוספות בנושא
למה אנשים עושים אולטרה מרתון?
10 דברים שאף אחד לא יגלה לך על אולטרה מרתון
אולטרה מרתון: איך אוכלים את זה?

"רצתי אולטרה מרתון באיטליה". משפט כל כך קצר, שאוצר בו עולם ומלואו של הכנות שהחלו חודשים אחורה באימונים מפרכים, ציפייה דרוכה, זהירות מפני פציעות, לילות מעוטי שינה ומרובי ריצה, בקרים עייפים, רגליים כואבות, נסיעות ארוכות, שבילים מפותלים, תזונה מוזרה, הרים, גבעות, ציוד, אבל גם נופים עוצרי נשימה ובסוף: קו זינוק ונקודת סיום מפוארים כל כך בעיירת הקיט הציורית Cortina d’Ampezzo שלמרגלות הרי הדולומיטים שבצפון-מזרח איטליה.

בעשור האחרון, מדי שנה בחודש יוני, מתכנסים בקורטינה, הממוקמת בגובה 1,224 מטרים ו-450 ק"מ ממילאנו (או 150 ק"מ מוונציה), כ-3,000 רצי אולטרה, לצורך השתתפות באחד מאירוע הריצה היוקרתיים והמדוגמים בעולם – The North Face Lavaredo Ultra Trail. עבור רצים רבים, המשתתפים מדי שנה במספר תחרויות קטנות וקצרות יותר, מדובר באירוע השיא שאליו הם מתכוננים כל השנה. מנגד, עבור רצי העילית שמתייצבים בהמוניהם לתחרות הנחשבת, מדובר במרוץ כמעט מסכם לפני "סובב מון בלאן" (ה-UTMB האימתני שנערך באוגוסט ב-Chamonix).

טיפוס של כ-6,000 מ' הנפרשים על פני 119 ק"מ. איתמר חושן (בתמונה) במהלך המרוץ  | צילום: UT TNF LAVAREDO

כל העיירה מתגייסת

ואיך היה לי? עבורי, היתה זו הריצה המדהימה ביותר שזכיתי לחוות מאז החלו ימי הריצה (הרציניים) שלי, לא ממש מזמן לפני כשלוש שנים. התאמנתי במשך חמישה חודשים בבן שמן, בני ברית, כרמילה, בירקון מזרח וגם בטיילת בתל אביב, והרגשתי איך כל אימון, כל קושי, כל התלבטות – הכינו אותי לאתגר האיטלקי. האימונים השתלמו, לא רק כי נהניתי מהריצה הטובה והתוצאה שהיתה נהדרת מבחינתי, אלא כי אלמלא האימונים שהביאו אותי לתחרות הזו, סביר להניח שלא הייתי נחשף לנופים המהפנטים שלמרגלות רכס הדולומיטים, בו נערך המרוץ.

קשה לתאר כמה שהיה שם יפה, בין מפלי מים הזורמים מהם שתינו מים צלולים, מצוקי הבזלת הענקיים, ההרים מושלגים, היערות הצפופים הצבועים במרבדי ירוקים, האגמים הטבעיים והתכולים, האדמה האדמדמה והדשא שנראה שתמיד יהיה ירוק יותר. לא במקרה, הוכרזה שמורת הטבע הזו בשנת 2009 כאתר מורשת עולמית של Unesco הודות ל"אזורים בעלי יופי טבעי יוצא דופן ובעלי חשיבות אסתטית בינלאומית".

קשה לתאר כמה שהיה שם יפה | צילום: UT TNF LAVAREDO

ועוד מילה לגבי הארגון: רבות נכתב על איכות ההפקה האירופאית. רבות גם נכתב על דלות ומיעוט המרוצים בישראל. כדי להבין איך מוציאים כזה אירוע מדוגם אל הפועל צריך להתבונן על המספרים, אבל גם, ואולי בעיקר, על מה שמסביב להם. לצורך הפקת האירוע, מתגייסת עיירה שלמה ומאות מתנדבים שמרימים תחנות רענון מדוגמות ועמוסות בכול טוב בכל כ-10-15 ק"מ; העלות לנרשמים עומדת על כ-80 יורו בממוצע; הרשות המקומית של קורטינה, אשר נהנית מאלפי תיירים רגע אחרי עונת הסקי, תורמת עוד אלפי יורו למארגנים; חברות מסחריות כמו North Face ו-BUFF ועוד נותנות חסות; והחנויות מארגנות מבצעים מיוחדים לרצים ששופכים כסף על שופינג של ציוד ריצה. כך מתקיים לו "אקו סיסטם" מושלם שבו כולם נהנים. הלוואי עלינו ואצלנו כאן.

בשורה התחתונה: אני ממליץ בחום על האירוע לכל מי שמעוניין להשתתף במרוץ אולטרה איכותי ברמה בינלאומית. מוכנים להירשם? כדאי להזדרז. השנה נסגרה ההרשמה לשלושת המרוצים כבר בדצמבר ואם תחליטו (משום מה), לרוץ את המקצה המלא תתבקשו להוכיח יכולות טיפוס אלפיני, להביא "אישור מהרופא" על כך שאינכם סובלים ממחלת הורטיגו, להציג יכולות אתלטיות ברמה גבוהה ואף לצבור בשנתיים הקודמות למרוץ לפחות שתי נקודות המוכרות על ידי ITRA – ארגון ריצת השטח הבינלאומי.

רצי עילית המבקשים לבצר את מעמדם בסצינת האולטרה העולמית

במסגרת האירוע, הנערך כחלק מסבב האולטרה העולמי Ultra Trail World Tour (סדרה של אחד עשר מרוצי עילית המאכלסים את טובי רצי האולטרה בעולם), מוזנקים שלושה מרוצים ברמות משתנות: ה-Skyrace עם 20 ק"מ ו-1,000 מטרים של טיפוס מצטבר (בו השתתפו 350 רצים וסיימו 272); הקורטינה טרייל, בו השתתפתי לצד נתן גרונדלנד ורועי צינמן, עם 48 ק"מ ו-2,650 מ' של טיפוס מצטבר (בו השתתפו 1,500 רצים שמתוכם סיימו 1228); והאתגר האולטימטיבי – טיפוס של כ-6,000 מ' הנפרשים על פני 119 ק"מ במקצה ה-Lavaredo Ultra trail הנערך סביב שלוש הפסגות של ה-Tre Cime di Lavaredo ("שלוש פסגות לברדו" המכונות הפסגה הקטנה, הגדולה והמערבית). גם במקצה זה השתתפו 1,500 רצים, מתוכם סיימו 975 איש ואישה, ביניהם היו הרצים הישראלים אילן פריש ממועדון SUMMIT, ארי ולטמן ודניאל ארגו. אגב, אם תהיתם מהו חלקן של הנשים במרוץ, הרי שאלו מהוות 18% מכלל הנרשמים שגילם הממוצע עומד על 42, כשהצעיר מביניהם הוא בן 20 והמבוגר בן 79.

רצות במקצה העילית | צילום: UT TNF LAVAREDO

"ההיפי המזוקן"

הזכרתי את רצי העילית ולא בכדי. כאמור, מדי שנה פוקדים את המרוץ שורה של רצי עילית שמבקשים לבצר את מעמדם בסצינת האולטרה העולמית וכמו בכל מרוץ בינלאומי, גם פה התנהלה לה "מיני-דרמה" ששווה לייחד לה כמה מילים. בשנת 2014 ניצח את המרוץ אגדת הריצה האמריקאית, אנטון קרופיצ'קה. מאז, ההיפי המזוקן, אשר סיים את המרוץ המלא ב-12:42 שע', לא רכש תארים נוספים בתחום הריצה וכיום הוא מתמקד בעיקר ברכיבה על אופניים ובטיפוס הרים בבולדר, קולורדו.

באותה שנה, התמודד על הזכייה בלברדו בחור אמריקאי אחר, ממונטנה, בשם מייק פוט, אשר קודם לכן ניצח במרוצים מוכרים ויוקרתיים פחות, אבל גם הגיע במקום השלישי במרוץ 100 הק"מ UT Mt. Fuji. פוט, אשר ב-2014 התמודד בלא פחות מ-8 מרוצים שנעו בין 55 ל-169 ק"מ, הצליח להגיע למקום השני "בלבד" (הלוואי עלינו…), בפער של רבע שעה מקרופיצ'קה והבטיח כי בעתיד יחזור לאיטליה שוב כדי לנצח. אנקדוטה ישראלית מעניינת היא כי באותה שנה סיים את המרוץ גם רץ האולטרה הישראלי, זיו צויגהפט, אשר הגיע למקום ה-83 המכובד לאחר 18 שעות ריצה.

בגזרת הנשים אזכיר כי את המקום הראשון באותו מרוץ קטפה אז מלכת הניצחונות הבלתי מעורערת, רורי בוסיו, (מקום ראשון מבין הנשים ב-UTMB של 2013 ו-2014 ומקום 14 בכללי). שנה לאחר מכן, ב-2015, פוט ובוסיו כנראה היו עייפים ובזמן שהיא נמנעה כמעט לחלוטין ממרוצים, פוט השתתף בארבעה שהבולט מביניהם היה Hardrock 100 עם 162 ק"מ ו-10,375 טיפוס, בו קטף את המקום השני בכמעט 26 שעות. באותה שנה, ניצח את ה-Lavaredo, הנורבגי דידריק הרמנסן, תוך שהוא קובע זמן שיא חדש: 12:32 שע', כאשר שלושה חודשים קודם לכן, במרץ 2015, הגיע במקום השני במרוץ טארנס-גראן-קנריה, בו השתתפו, באותה שנה, גם אורי גור ארי וזיו צויגהפט, אשר פרשו בשל בעיות עיכול והתייבשות, וגם הנחתום שסיים את המקצה הבינוני.

מייק פוט ורורי בוסיו בסיום | צילום: איתמר חושן

השנה, רענן ומוכן, התייצב פוט למרוץ, כאשר זיכרון ההפסד לקרופיצ'קה משנת 2014 היה עדיין טרי יחסית. לפי דברים שאמר במסיבת העיתונאים שנערכה לפני המרוץ, הפעם הוא "בא רעב". אבל באולטרה כמו באולטרה, תכניות לחוד – ומציאות לחוד. פוט ובוסיו, שהגיעה גם השנה במטרה לשחזר את ניצחונה משנת 2014, אכלו ארוחת ערב שכנראה לא עשתה עימם חסד רב ושניהם חוו קלקול קיבה שדי חירב לשניים את התכניות לפודיום. וכך, יד ביד, עם חיוך של מנצחים שיודעים להפסיד, המשיכו השניים לטייל בין הרי הדולומיטים וסיימו את המרוץ, חצי בהליכה, חצי בריצה, לאחר 18 שעות ארוכות, כשהם מותירים את הפודיום לבריטי, האלמוני למדי, אנדי סימונדס שקבע שיא מסלול חדש ב-12:15 שע'. בגזרת הנשים ניצחה השוויצרית אנדראה הוזר, אשר השלימה את המסע ב-14:32 שע', רק 3 דקות מעל שיא המסלול של בוסיו משנת 2014 שנותרה, לפי שעה, מלכת המסלול.

רצה אחרת שהגיעה למקום השלישי וששווה לעקוב אחרי חשבונות האינסטגרם והפייסבוק הפעילים שלה היא פרננדה מסיאל הברזיאלית שלקחה את המקום השלישי בתוצאה של 15:20 שע', שתי דקות יותר מהתוצאה שלה בשנה שעברה (שגם אז הספיקה למקום השלישי).