מיקרופונים הונחו על שולחן וועדת החינוך התרבות והספורט בירושלים. אחריהם באו הקרואסונים, שאר דברי המאפה ומעט שתייה קלה. ראשי האיגודים והוועדות האולימפיות תפסו את מקומם. בטח נשנשנו בחוסר נוחות מסוים כשאף אחד לא ראה. רגע חשוב בהיסטוריה של הספורט האולימפי הישראלי
מאת:אילן גולדמן
הודעה על הקצאה נוספת של כספים, לטובת אתלטים עומדת להשתחרר. באותו זמן, הרחק משם, אבל לא כל כך רחוק, שני בחורים צעירים יצאו מאצטדיון הדר יוסף. הם צועדים ברגל כמו מרבית הספורטאים העוזבים את האצטדיון האפור. "רכבי הפאר הושארו הפעם בבית".
שניים צועדים ברגל אל עבר שכונת נאות אפקה, מהלך של עשרים דקות. האחד מעט צולע, השני רק עייף. אינטרוולים הם עסק מכאיב. במיוחד כשעושים אותם עם ליקוי תנועה חמור שלא טופל. אחד הצועדים הוא הכתב המדווח. השני אלמוני. טוב נו… הוא לא באמת אלמוני. אתם מכירים אותו, אבל רק כאילו.
"על הדרך" האלמוני משמיע רעשים מטרידים מכתפו. חלק מהסיבה ל"צעדת אפקה". אנו בדרכנו למומחה, יציבה וקינזיולוגיה, אשר הסכים לקבל אותו ללא תמורה. לפתור בעיות נושנות. זהו רגע חשוב גם בהיסטוריה של חברי. אחרי הכול, הקשרים השיגו לו ייעוץ חינם שעלול לחולל שינוי בחייו. גופיית הנבחרת הלאומית התכולה שהאלמוני מחזיק ברשותו לא הספיקה בעבר. היא לא באה עם "הקונקטשיינס" הנכונים, היא חלולה.
"15 מיליון שקלים יוקצו עבור ההכנות האולימפיות ל-2012," מכריזה, כבוד השרה, לימור לבנת. הפלשים בוהקים. ראשי האיגודים זורחים. מנהלני הספורט קורנים. עתה הכסף יגיע לאיגודים ומשם לספורטאים. הייתי בסרט הזה פעם. תשכחו מסוף הוליוודי. יותר בוליוודי. אין ספורטאי, אירובי, בישראל שלוקח יותר מ-5000 שקלים בחודש הביתה. אם טעיתי בסכום, אני מתנצל בפני המיליונר.
בחדר כושר סגול בנאות אפקה, בחור אלמוני אחד, לבוש בגופייה כחלחלה של נבחרת ישראל, הולך אחורה וקדימה, רץ לפנים ולאחור. הוא נמתח, מקופל ומגולגל במשך שעתיים, על ידי פילנתרופ שבמקרה גם קינזיולוג . האבחנה: צליעה, הנובעת מחוסר איזון באגן, כתפיים לא מאוזנות, עומס יתר צידי על גוף צעיר ותשוש.
חברי לא יכול היה לדעת. זה אבחונו הראשון. האלמוני מקבל מרשם לתרגילים אין סופיים, האמורים, לשחרר אותו ולתת לו חופש לרוץ כמו שהוא אולי מעיז לחלום. אין מאושר ממנו. חיוך ענק התלבש על שפתיים מלאות, השיניים הלבנות נחשפות בהדרן. משהו מתרחש בליבי. הוא לא מרגיש. שוב משוכה נוספת קרסה לרגלינו. בזכותנו. זריקה של תקווה לווריד.
הוא מתעקש להזמין אותי לקפה וארוחה. בכוח פיזי הוא סוגר את ארנקי. לא מרפה. עשרות שקלים נוספים, היורדים מתקציב מחנה האימונים באפריקה, משתלשלים לקופת מסעדה תל אביבית. אני מרגיש אשם. הרבה מגשים ופחי אשפה פונו בבית הקפה כדי לממן את הכרטיס.
עת להודות לפילנתרופ-קינזיולוג טוב לב אחד העוזר לאלמוני להגשים חלום. בעיר הבירה כל ההצהרות כבר שוחררו. כל הידיים האפשריות כבר נלחצו. העטים יבשו אחרי שנחתמו ההסכמים. החליפות הטרנדיות, עלק, יכולות לחזור להיתלות בארון. כולם מרוצים. המצלצלים הובטחו.
הספורטאים עומדים כשכפות ידיהם שוב פתוחות לרווחה, מוכנות לקלוט את הפרוטות אשר ישולשלו לתוכן. הם יהיו חייבים להכיר תודה. אני לא דואג. לאחר ביקורי הראשון באותו בוקר בהדר יוסף אני אופטימי באפור. כמו צבע המתחם המתפורר. כמה שנים וישראל תהיה פס ייצור של אלופים. או שלא.
חלק ראשון של כולם יודעים מי הוא אך מי באמת מכיר אותו?
אילן גולדמן
אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וממייסדי ROAD RUSH, בית הספר להקניית מיומניות רכיבת הכביש בחיפה ובעל תואר במזרחנות.
