חזרתי מאימון בפארק הירקון על האופניים. אני פחדנית אז רכבתי על המדרכה. דיוושתי לאט. לקרוא לחלק של רחוב ויצמן לפני כיכר המדינה "עלייה" זה קצת יותר מידי תל-אביבי בשבילי, אבל אחרי שעתיים של אימון קשה זה בדיוק מה שהיה שם. אני זוכרת שהסתכלתי פתאום על רגל ימין והיה שם פגוש של אוטו. אני זוכרת שהכל עצר ושחשבתי "שיט!"
מאת:יעל גורלי
באותו רגע, התוצאה הכי גרועה שעלתה על דעתי לתאונה הזאת היא שיסגרו את חנות האופניים לפני שאספיק להחליף גלגל. הרופא אמר שהכאב בכתף יעבור תוך שבועיים-שלושה. אחרי שבועיים, הוא אמר שזה ייקח חודשיים-שלושה. אחרי שנה הוא ענה בנונשלנטיות "אף פעם". כן, טיפוס מקסים, האורתופד, כבר שמתי לב לזה כשהוא הציע בתור פתרון לכאבים "לקחת מכונת זמן ללפני התאונה". אף פעם. שוב הכל עצר. אף פעם?!
אני צריכה מילון, כי בשפה שלי אין "אף פעם". יש "לחכות בסבלנות" ו"להיות ילדה טובה", לנוח כמו שהרופא אומר, ואז הכל מסתדר. בעולם שלי, פיזיותרפיסטים הם קוסמי-על שפותרים כל בעיה, לא אנשים שמראים לך את הדלת ואומרים "מצטער". אבל מסתבר שבכתפיים, כמו בשעונים, אין אחריות על הרצועה.
מאז עברו עוד רופאים, בדיקות, טיפולים. על השאלה מה בדיוק הבעייה לא יודעים לענות. אפילו יש לי נייר שכתוב עליו בהרבה מאד מילים רפואיות "כואבת לה הכתף ואני לא יודע למה" ובסוף כתוב "נכות צמיתה". בררררררררר.
בתור ספורטאית, אני רגילה לשמוע על פציעות אחרות. כאלה שנובעות מעומס, שאפשר להגיד עליהן "אמרתי לך". כאלה שעוברות עם קרח, או מנוחה, או כדורים, או פיזיותרפיה. כאלה שאת יודעת מה גורם להן לקפוץ עלייך ואיך להימנע, או לפחות להגיד לאחרים איך להימנע בלי שום יכולת ליישם בעצמך. זה מפגר, אבל אני באמת מקנאת במי שיש לו פציעה "הוגנת".
ומה פתאום העולם תוקע לי "נכות צמיתה" בגיל 25? מה אני אמורה לעשות עם זה? אפילו תו נכה לא מקבלים! אז מה עושים עם זה? אם אין סיכוי להחלים, צריך לקבל ולהשלים. אני יודעת שקשה מאד להבחין, אבל נולדתי עם גוף לא מושלם. זה לא מפריע לי שיש לי פלטפוס או קוצר ראייה או שאני פורקת את הזרת של הרגל אחת לחודש. כלומר, זה כן מפריע, במיוחד הקטע עם הזרת, אבל לא ברמה העקרונית. אולי אני פשוט צריכה להתרגל לכך שכתף ימין היא "ככה" וזהו.
אבל אם יש סיכוי, אז צריך להמשיך להילחם, ללכת לטיפולים, עד שאמצא משהו שעוזר. ועד אז, להתאכזב פעם אחר פעם. נשארת רק השאלה אם יש או אין סיכוי?
במשך המון זמן חשבתי שאם רק אדע את "התשובה", הכל ייפתר, והייתי תקועה עם זה, כי אי אפשר לדעת את התשובה. לא רציתי להשלים עם המצב, כי פחדתי שכך אאבד את הסיכוי להחלים. לא רציתי להאמין שיהיה בסדר, כי נמאס לי להתאכזב. בינתיים נשארתי באמצע, בעיקר עם החסרונות של שתי האפשרויות שלי.
עד שיום אחד הבנתי שאני מחליטה. הרי אף אחד לא באמת יודע, ואנשים החלימו מדברים גרועים יותר. מאז שהתחלתי לעשות ספורט עשיתי מיליון דברים בלתי אפשריים. האמת, שרבים מהם עדיין נראים לי קשים יותר מלהחזיר למקום איזו רצועה שנמתחה. אחרי שהבנתי את זה החלטתי שהכתף תחלים, ואני דבקה בהחלטתי. אם בינתיים כואב, זה בסדר, כי זה רק בינתיים. כמו בקילומטרים האחרונים במרתון, כמה שקשה, אני יודעת שבעצם כבר סיימתי. ואם כבר סיימתי, נעבור אותם.
וביום למחרת השמש זרחה והכתף לא כאבה בכלל. טוב, אז לא ממש, ואם נהיה מדוייקים אפילו לא קצת. אבל לפחות הלב קצת פחות כואב.
יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג – רצה על זה
