אנחנו רצים בירידה, רצים, רצים, הירידה נמשכת. כבר מעל קילומטר, עוד קצת ועוד קצת, הצעדים מתחילים להיות מהוססים. יש פה יותר מידי ירידה. אנחנו מבינים שנצטרך לעלות את כל זה, והמחשבה מפחידה
מאת:יעל גורלי
רצים אמורים להיות האנשים שיודעים הכי טוב בעולם שעל כל ירידה יש עלייה, ולהפך. זה אמור להיות צרוב לנו ברגליים, ומהרגליים להגיע לראש. אבל בפועל, נו, אתם יודעים איך זה. ברוב המסלולים, וזאת עובדה פיזיקלית מוכחת, יש יותר עליות מירידות. אבל לא באתי לפה לדבר על עליות וירידות בריצה, או בעצם כן, אבל לא על הרים של ממש.
בתחילת דרכי בעולם הריצה, הייתי במגמת עלייה שוטפת. בשבע השנים הראשונות כל הזמן התקדמתי, אמנם לאט מאד, אבל בעקביות. בכל כמה זמן העליתי מרחקים, והזמנים שלי השתפרו (כשטרחתי לברר מה הם). ואז, התחלתי עם ה"ארוכות", ועם הארוכות ממש. עברתי מריצות 10 ק"מ לחצאי מרתון ומשם למרוצים של יום שלם. בשלב הזה התחילו גם הירידות.
צילום: Thinkstock
בין אם זה היה טייפר לפני מרוץ, או מנוחה אחריו, האימונים התחילו להיות מחזוריים. כמה שאני נהנית מהגאות, אני צריכה להתמודד עם השפל. אני "סוגרת" עכשיו 11 שנות ריצה. בשנה שעברה, הגעתי מפסגת ההישגים אל התהום של אימון יתר. ככל שהתעלמתי מזה, ככל שאמרתי לעצמי "זה תכף יעבור" והמשכתי להתאמן, כך המשכתי להתחפר בתהום. עם כל קיר שנתקלתי בו, אמרתי לעצמי שבריצה הבאה המצב בטח ישתפר. רק אחרי שהפסקתי להכחיש והתחלתי לנוח הבנתי לאיזה בור עמוק הגעתי, והתחלתי לטפס החוצה.
בשנה הזאת, התוצאה הפוכה. התאוששתי מאימון היתר והתחלתי לטפס בחזרה על ההר. התאמנתי, לראשונה בחיי, עם תוכנית. הגעתי להישגים שלא חלמתי עליהם, ואז התחלתי להיחנק. קיבלתי אסתמה לפני 8 חודשים ואני עדיין לא מצליחה לגמרי לצאת מזה. המצב הולך ומשתפר, אבל אין ספק שאני בשפל משמעותי. אני בקושי רצה, וכשאני רצה, אלו ריצות קצרות, איטיות וקשות. הקילומטרז' השבועי הוא פחות מחצי מה"רגיל", וגם זה בקושי.
בתקופות כאלה, אני הכי אוהבת לרוץ עם אולטראיסטים. דבר ראשון, הם תמיד מגיעים עייפים לריצה, וגורמים לי להרגיש חזקה ורעננה. דבר שני, וחשוב בעצם הרבה יותר – הם עוצרים המון. עצירת אוכל, עצירת מלח, עצירת שתייה, עצירת פיפי, עצירת על-האש עם פרגיות. חוץ מזה, בכל פעם שמתחיל להיות קשה, הם עוברים להליכה, ואני לא צריכה לחרחר בעליות כדי להשיג אותם. ודבר אחרון, הם היחידים בעולם שאוהבים אותי כמכתיבת קצב ומשבחים אותי על האיטיות.
בזכות הריצות האולטרה-איטיות, אני מגלה שבעצם לא איבדתי את הכל. הנשימה קשה אמנם, ואת המהירות יהיה קשה להחזיר, אבל הרגליים לגמרי שם. היום למשל, עברתי מרחק של חצי מרתון. אם הייתי חושבת על זה לעומק, לא הייתי מנסה אפילו, כי אני יודעת שקשה לי, ולא התאמנתי בכלל, ואני לא יכולה. והנה, בקצב איטי מספיק, ועם עצירות תכופות מספיק, זה בהחלט אפשרי. אלה לא הריצות הטובות בחיי, אבל הן ריצות, והרבה מהיופי של הריצה נכנס גם אליהן.
העיקר הוא מה שלמדתי בריצות השטח: בסוף כל ירידה, יש עלייה.
יעל גורלי- עו"ד, מתרגמת, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין, מדושת ושוחה (כשמכריחים אותה)
27.8.2012
יעל גורלי- עו"ד, מתרגמת, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין, מדושת ושוחה (כשמכריחים אותה)
יש לה גם בלוג בשוונג – רצה על זה
