השבוע התחלתי לעבוד עם תוכנית. כן, כן, אני. תוכנית ריצה, עם מרוץ מטרה והכל. אני לא מבטיחה להישאר איתה, אבל אני מוכנה לנסות
מאת:יעל גורלי
ניגשתי אל התוכנית שלי כמו שאני ניגשת לכל מתכון שאני מורידה מהאינטרנט – קוראת, מבינה, ואז מחליפה את הקמח הלבן במלא, מחליפה את החמאה בטחינה, מוסיפה הרבה קינמון ובסוף דוחפת פנימה כל מה שיש במזווה ועומד להתקלקל.
התוכנית שלי מכוונת להביא אותי למרתון הרים – רוגיין, ריצת ניווט קבוצתית שאורכת 12 שעות, באמצע מרץ. בשביל זה, מסתבר, צריך לרוץ די הרבה בין לבין, ומסתבר גם שעכשיו זה זמן טוב להתחיל. לקחתי את התוכנית, סידרתי מחדש את הימים כדי שיסתדרו עם הקונג-פו, הוספתי יום מנוחה "מלא", השלמתי קילומטראז' בכל אחד מהימים האחרים ובקיצור, אני לא בטוחה שלכך התכוון המשורר, אבל יש לי משהו להשתמש בו כבסיס לשינויים.
ואז, כשהכל מסודר ומאורגן, ניגשתי לביצוע, בלי לשים לב לנקודה מעניינת, שהתוכנית שלי, אפילו בחלק הבסיסי ביותר שלה, עולה על הקילומטראז' הממוצע שלי בדי הרבה. הייתם מצפים שהמספר "56", שראיתי אותו כמה פעמים רשום ליד המילה "שבוע 1", יתחבר לי איכשהו לעובדה שאני אמורה לרוץ 56 ק"מ בשבוע. אני שמחה שהייתם מצפים לזה, זה אומר שאתם מעריכים היטב את היכולות הלוגיות שלי.
מתברר, שלמרות שאני כותבת ומדברת די הרבה על ריצה, יחסית לחברצים שלי אני רצה ממש מעט. בדרך כלל לא משנה מה אני מנסה לעשות, זה יוצא 45 ק"מ בשבוע. בסך הכל אני לא גאון מתימטי, אבל גם בשעות קשות של טפשת ריצה, שבהן אני לא בטוחה כמה ק"מ הם חצי מרתון פחות 14, אני יודעת ש- 56 זה יותר מ- 45. משום מה לא הבנתי את זה בשבוע שעבר. האמת היא שלא הבנתי את זה בערך עד הק"מ ה- 14 היום (שזה 7 ק"מ לסיום. נראה לי).
רעיון מצויין נוסף שהיה לי הוא להחליף את אחד מימי המנוחה ב"סובב winner תל אביב", אירוע אופניים מגניב לחלוטין שהיה פה ביום שישי. זה מאד מרגש אותי, אפילו בתור "לא רוכבת", שסוגרים את כל העיר רק כדי שחבורת פסיכים עם תחביב יוכלו לעשות בוקר של כיף. יצאנו מכיכר המדינה צפונה על כבישים ריקים, המון של רוכבים. בהתחלה אמרתי לעצמי "תשמרי על הרגליים לאחר כך", אבל אז עלינו על אילון דרום ו"אחר כך" נהיה "אחר כך". מעולם לא רכבתי ככה ובעצם מעולם לא באמת רכבתי. הכי מהר שאני רוצה, בלי לפחד, בלי רמזורים ובלי לשמור את הרגליים לריצה. הסתובבתי עם חיוך אנדורפיני מטופש עד הערב. עכשיו אני מבינה מה הקטע עם אופניים. זה פשוט אדרנלין זול.
ביום שבת החלטתי לעשות את הארוכה במרוץ יקב טוליפ, בכפר תקווה. חצי מרתון שטח, כולל לגימות יין תוך כדי ועלייה בסוף שנועדה לבחון אם מלאי הקללות שלי מוכן ל"סובב עמק". בהתחלה השתעשעתי ברעיון של באמת לרוץ אותו, אבל הרגליים היו גמורות, אז פשוט הגעתי מההתחלה לסוף בלי ללכת. הנוף היה משכר יותר מהיין. הרים, שדות, עצי רימונים מתפוצצים מפרי. ככה אני אוהבת את הריצות שלי.
היה שבוע באמת מהמם. מהשבועות האלה שבהם הרגשתי "קפיצת מדרגה" אמיתית בכושר. שבוע שבו הפתעתי את עצמי בקצבים ובמרחקים, ואפילו בטכניקה. נראה לכם שיש בתוכנית הזאת גם שבוע מנוחה?
יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג – רצה על זה
קישורים: ריצה, מרתון, ניווט, מרתון הרים רוגיין, אופניים, סובב winner תל אביב
