סוף סוף, אחרי שנים של אימונים, הגיע היום והצטרפתי למועדון המיוחס – מועדון הפציעות. אמנם לא בדיוק פציעת ריצה, אבל בינתיים נסתפק במה שיש. תמיד אני נתקעת עם פציעות-ביזאר כמו פריקה ספונטנית של עצם הזנב או נקע בכף הרגל, והנה עכשיו קיבלתי משהו קונבנציונלי: דלקת

מאת:יעל גורלי

בעצם, אנחנו מקווים שזאת דלקת. או שאולי אני מקווה שזאת דלקת, והאורתופד מקווה שזה משהו אקזוטי שיכניס עניין לחיים הפקידותיים שלו. הוא אמר "אני מקווה שזאת דלקת" ונשמע מאד מאד רציני כשהוא אמר את זה, אבל אני עדיין לא בוטחת בו כי הוא ממש השתדל לאבחן לי שברי מאמץ בשוקיים כשהבעיה בכלל בירך. בכל מקרה, הוא הסכים לזרום עם הכיוון שלי. תקוותי לקבל איזה השבתה איכותית של שבועיים התבדו, אבל קיבלתי את הדבר הטוב הבא – כדור קסמים.

הנה, גם לי יש כדור קסמים שיירפא את הכל! עכשיו גם אני אוכל לדון עם חבריי בסוגיות הרות גורל כמו מה יותר טעים, ארקוקסיה או אתופן ואיך משלבים אותם עם אלכוהול. הלכתי בהתלהבות לסופר פארם, עמדתי חצי שעה בתור, הרוקחת חיטטה בכל המגירות המסתוריות האלה שלה וזכיתי לקבל איזה צ'יקמוק בשם "בטרן", שזה חיקוי של וולטרן, שזה חיקוי של כדור אנטי דלקתי. נו, באמת! אם הייתי רוצה "ברקוקסיה" לא הייתי הולכת לאורתופד, הייתי קונה בדיל אקסטרים. לפחות הוא ורוד.

עשרה ימים לאחר מכן, והכדור הוורוד לא מגרד ל"כנראה-דלקת" שלי את הקצה של הגיד.  ידעתי שהייתי צריכה ללכת בכיוון הקונבנציונלי ובמקום לקבוע תור לאורתופד הביתי, לשאול שאלה בפורום ריצה וטריאתלון. הרי שם מרוכזים בעלי הניסיון, היו נותנים לי שם של אורתופד ספורט מדופלם, שיש אליו תור רק עוד 3 חודשים. ככה, עד שהייתי מגיעה אליו הדלקת כבר הייתה עוברת. כי ספורטאי חכם קובע תור לאורתופד הרבה לפני שהוא נפצע. או שאולי הייתי מקבלת המלצה על פיזיותרפיסט, כזה שאחרי שאת יוצאת ממנו את אומרת לעצמך "בעצם, כמה שכאב לי קודם לא היה כל כך נורא", וגם מגיעה למסקנה שאת צריכה להבריא כי אחרת לא יישאר לך כסף לנעליים.

אם אני כבר אצל אורתופד, כבר חיכיתי בתור וכבר עברתי את השלב של הבדיחות העבשות על זה שאני מתאמנת בקונג-פו, אז נבקש גם מרשם למדרסים. פעם בשנה אני עוברת את הריטואל ובכל שנה אני מתקשה להבין איך זה, למרות שעושים אותם בדיוק לפי כף הרגל שלי, הם אף פעם לא מתאימים. אני חושדת שיש מישהו בתעשייה שכל תפקידו להחליף בצורה רנדומאלית בין טביעות רגליים של אנשים, כך שהם לעולם לא יקבלו את המדרס הנכון. כן, אני יודעת שיש מדרסים ביו-מכאניים אולטרא-מולקולאריים שיכולים להטיס אותי לירח בכל צעד. הבעיה שהם עולים בערך כמו לטוס לשם בחללית. בינתיים אני מסתפקת במדרסי-קופת-חולים שנראים רע אחרי שבוע של ריצה ואחרי שנה נראים כמו נייר טואלט משומש, אבל עושים את העבודה.

ובינתיים לא כואב לי לרוץ, אז אני רצה. לא לוקחת את התוכנית יותר מידי ברצינות, וגם היא לא לוקחת אותי יותר מידי ברצינות, אבל היא לוקחת. היא לוקחת אותי לשבועות של שבירת שיאי קילומטראז', לארוכות שלא ברור לי איך אני מתחילה אבל בכל זאת אני מסיימת, לריצות לבד שפעם לא היו קורות, לריצות שלא הייתי יכולה לסיים בלי חברים. יש הרבה חששות בדרך הזאת, אבל יש גם הרבה קסם.

צילום שער: Peter van der Sluijs

יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג – רצה על זה