אחרי "הר לעמק" נחתי. זה היה שקר לבן – לא באמת נחתי כי לא באמת הייתי צריכה מנוחה. לא רצתי כי לא התחשק לי לרוץ, ו"מנוחה אחרי מרוץ קשה" הייתה סיבה לגיטימית

מאת:יעל גורלי

הסיבה האמיתית הייתה האסתמה. ריצה הפכה מתחביב למאבק, ונמאס לי. זה פשוט לא כיף לרוץ ככה. דמיינו את עצמכם ב-500 מטר האחרונים של מרוץ 5 ק"מ: אתם מתים להאיץ אבל כבר לא יכולים, אתם יודעים שנתתם את כל מה שיש. ועכשיו תדמיינו את התחושה הזאת לאורך 10 ק"מ, ובקצב 7:30 דקות לק"מ.

הביורוקרטיה הרפואית פעלה בקצב משלה, לא מהיר בהרבה מהקצב בריצות שכן יצאתי אליהן. כי לא התייאשתי מלנסות.  עדיין התחשק לי לרוץ, לרוץ מהר וסתם בלי מטרה. לבלוע עליות ולשעוט בירידות, אולי אפילו לעשות אינטרוולים. אבל בכל פעם שרצתי, לא קיבלתי את מה שחיפשתי. קיבלתי ריצה איטית, כבדה, מתנשמת, מחושבת.
 
בשום שלב לא באמת נבהלתי מהמצב. זה פשוט: אני לא יכולה לדמיין עולם שאני לא רצה בו. האסתמה חייבת להיות רק מכשול זמני, אני צריכה עוד סבלנות. ברגעים כאלה, אני יודעת שאני לא רצה מאינרציה, שזה אל סתם הרגל אוטומטי. אני לא רצה כי יש לי תוכנית ואני רוצה להגיע למטרה מסוימת. אני רצה כי זאת אהבת אמת, וצורך אמת. ריצה היא חלק ממה שעושה את החיים יפים.

חיכיתי  וחיכיתי, ובינתיים חיפשתי תחליפים. הגברתי את כמות האימונים בקונג פו, וגם את האיכות שלהם. הגמישות והכח משתפרים כשאני לא רצה, כשהשרירים לא עייפים. אני מעריכה את זה ונהנית מזה. אני יודעת שאתגעגע לתחושת הכח הזאת ברגע שאחזור לרוץ. אימון טוב מכניס אותי להיי – אבל זה לא "זה".

התחלתי לשחות. שלוש וחצי שנים לא הצלחתי, מאז שנפגעה לי הכתף בתאונת דרכים. פיזיותרפיסט חדש הצליח להחזיר לי את השליטה ביד, ושחייה היא חלק מהטיפול. התלהבתי מזה שאני מסוגלת לשחות, אבל זה לא "זה". ניסיתי לשחות בים, כי הבנתי שזה יותר מגניב. החיים בלי כלור יפים יותר, אבל זה עדיין לא "זה".

בינתיים, הרשתות החברתיות, שבדרך כלל מתחזקות לי את המוטיבציה, מתחזקות את הגעגוע. בפייסבוק כולם רצים ומעלים תמונות משגעות, מזמינים אותי לאירועי ריצה שאין סיכוי שאוכל להשתתף בהם. בפורומים כותבים על החוויות הנהדרות וההצלחות, ואני מנסה ליהנות מיקיצה טבעית כל יום, ורוצה לשים שעון ל-5:15 בבוקר כדי לצאת למסלול.

יש קפיץ של ריצה ששום דבר לא מצליח לשחרר, והוא רק הלך ונמתח כל יום. נעלי הספורט עומדות מיותמות ולא ממלאות את הבית בהפתעות מהפארק. הדריי-פיט מקופלות יפה בארון במקום להסריח על המתקן לייבוש כביסה, באמונה נואשת שכך הן "יתאווררו". תמרי-החירום בתיק כבר לא בטוחים בשביל מה הם שם והעציצים מתגעגעים לשאריות של מים מהריצות הארוכות.

הישועה הגיע לבסוף בדמות תרופה מסוג אחר. פתאום יצאתי לריצה, והרגשתי שגם הרגליים עובדות. אפילו קצת כאבו, גיליתי שאני כבר לא בכושר. כי כושר זה כמו קרן פנסיה ישראלית – לא משנה כמה תעבדי, ברגע שתפסיקי תישארי בלי כלום. אבל אני רצה! עוד לא טורפת עליות, אבל עולה אותן, ולא נשמעת כמו טרקטור ישן. נשמתי אוויר, נשמתי אופטימיות, ואז… דלקת תוספתן משביתה אותי לעוד שבועיים.
אני יודעת. חודש בלי ריצה לא הרג אף אחד. חודש מתוך 11 שנים זה כלום. עוד חצי שנה אני בכלל לא אזכור את התקופה הזאת, הכושר יחזור, ובלה בלה בלה. אבל הקפיץ של הריצה רק נמתח עוד קצת כל יום.

יעל גורלי– מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
יש לה גם בלוג בשוונג – רצה על זה