הריצות הארוכות דורשות מאיתנו הרבה מאוד, ללכת לישון מוקדם כדי לקום מוקדם, לאכול נכון, לרוץ מספר מסויים של ק"מ בשבוע, אבל כל ההתעסקות הזאת גורמת לי להרגיש "בסדר"
מאת:יעל גורלי
איזה כיף לרוץ, נכון? מאז שבת אני חשה צורך להגיד את המשפט הזה לכל העולם. כיוון שכבר הבנתי שרוב העולם לא חושב שזאת שאלה רטורית, אני משתדלת לצמצם את קהל השומעים לאלו שב"קהילה". אלה כבר יודעים שכיף לרוץ, ולכן גם כאן לא נרשמת התלהבות. אבל נכון שכיף לרוץ?
בשבת האחרונה חזרתי לעצמי. סוף סוף רצתי כמה שרציתי בקצב שרציתי והרגשתי טוב. מוזר, שהמחשבה הראשונה אחרי הריצה היתה "איזה כיף לחזור לעצמי" ואז באה "איזה כיף, אני לא צריכה לרוץ עד יום רביעי". מאיפה זה הגיע? מפריעות לי מחשבות ה"צריך" האלה.
| הכל התחיל כשהעליתי מרחקים. במשך שנים רצתי 4, 6 או 12 ק"מ, וזה היה מספיק וטוב. יכולתי לרוץ כל יום, כי 4 ק"מ זה לא יותר מידי. כשהתחילו הריצות הארוכות פתאום הגיע ה"צריך". צריך לרוץ X קילמוטרים בשבוע כדי שהנפח של הארוכה לא יהיה יותר מ-2/X. אז אני צריכה לרוץ יותר כדי להוריד עומס? איך זה הגיוני?! לקח לי זמן להבין שאת "כלל הנפח השבועי", עם כל הרצון הטוב, אני לא אצליח לקיים. זה לא עובד כשמשלבים שני ענפי ספורט. למזלי, כשהתחלתי עם הארוכות עוד לא שמעתי על "כלל ה-10%", אחרת הייתי מפספסת הזדמנות לחצי מרתון קסום. מזלי גם שלא נפצעתי כשהשתמשתי ב"כלל ה-100%" במקומו.
צריך…. צריך להחליף נעליים כל ארבעה חודשים, צריך כובע ריצה ומעיל גשם. צריך לרכב את כל הפארק בשביל להגיע לנקודת ההתחלה של הקבוצה, כי לרוץ לבד זה לא אותו דבר. צריך לעשות תרגילי חיזוק, ואז עוד צריך להוסיף מתיחות כי הגמישות נפגעת… פתאום מגיע הקיץ וצריך לקום ב-4 בבוקר כדי להספיק לרוץ לפני שהשמש עולה, אז כמובן שצריך ללכת לישון מוקדם. |
|
תמיד ידעתי שצריך לאכול לפני ואחרי. הרעיון שצריך לאכול תוך כדי ריצה נשמע לי הזוי, וכשהתחלתי עם התמרים וגיליתי ש"צריך ג'לים" בכלל נתקפתי יאוש. עזבו אותי מג'לים. אחת הסיבות שאני מסרבת לקחת ג'לים היא שאם באמת צריך את זה – אני מוותרת, תודה. אגב, שאר הסיבות הן טעם ומרקם. אבל מגנזיום לגמרי צריך.
למה אני צריכה את זה? התשובה המוכנה שלי היא שזה כיף. כל ריצה היא כיף, ושווה להתאמץ בשביל הכיף הזה. מעבר לזה, אני מאד אוהבת ריצות ארוכות, ובשביל ריצה ארוכה צריך נפח שבועי. אין מה לעשות, ריצה של מעל שעתיים לא דומה לשום דבר אחר. אני רוצה להמשיך לרוץ עוד שנים רבות בלי להפצע, וזה דורש תשומת לב ותחזוקה.
ברור ש"כיף" לא הכל. אנחנו לא סתם "רצים" בתור פעולה פיזית, אנחנו קוראים לעצמנו "רצים". כל ההתעסקות בריצה, עד כמה שהיא מאוסה, גורמת לי להרגיש שאני "בסדר". אני מתנהגת באחריות, יש לי סדר לחיים. יש לי מטרה ואני מוכנה בשמחה להקריב זמן וכסף כדי להגשים אותה. בדיוק קראתי את ויקטור פרנקל, והוא אמר שאנשים עושים ספורט כי אין עליהם מספיק דרישות מהחברה. הוא טוען שזאת הדרך החיובית להטיל על עצמנו דרישות. אני תוהה אם הוא התכוון רק לדרישה לעמוד במאמץ פיזי.
שעתיים אחרי הריצה בשבת כבר התחשק לי לרוץ עוד פעם, ואז הגיע "צריך לא לרוץ עד יום רביעי". לא משנה כמה ניסיתי לתחמן את התוכנית השבועית שלי, המבוגרת האחראית לא הסכימה לדחוף עוד ריצה. חזרה מפגרה, תקופה רגישה, לא כדאי לשחק עם זה. ומתי אין תקופה רגישה? או שאת בשיא האימונים או בתקופת בנייה או אחרי תחרות מטרה, וכל אחד מהשמות המפוצצים האלה נשמע כמו סיבה טובה "לא לשחק עם זה".
בא לי לשחק אבל אני לא משחקת. כנראה שאני צריכה להרגיש שאני ילדה טובה.
:צילום שער: Björn Láczay
