מאת:יוסי מלמן

6:37 . אני חוזר. 6:37. זוהי התוצאה המדהימה של צבי פישמן, שסיים ראשון את "ריצת הברזל של ברוקס", למרחק של 75 ק"מ.
הישג נדיר זה, שראוי להתנאות בו, היה מקנה לו גם מקום של כבוד, בכל ריצת אולטרה בעולם.
בחישוב פשוט קצב הריצה של פישמן היה חמש דקות ושמונה עשרה שניות לק"מ. לסבור האוזן, וכביטוי מוחשי לאיכות הישגו תעיד, העובדה, שרוברטו פישר, שסיים במקום השני, הגיע אחריו לאחר שעתיים ואחת עשרה דקות.
אבל, כמובן, שההתפעלות מ"תופעת פישמן" אינה צריכה ואינה יכולה להמעיט מהישגם של שאר שבעת המסיימים, שבעת המופלאים שהפגינו אומץ לב, נחישות והקרבה, כדי לעמוד באתגר המיוחד, של השתתפות, בריצה הארוכה ביותר שהתקיימה אי פעם בישראל.
אין ספק כי כל שבעת חברי שזינקו יחד עמי למרוץ, ראויים לתואר של "אחי גבורי התהילה".

משעות הצהריים ביום רביעי האחרון, אחד באוקטובר, נאספנו במלון המארח "הולידי אין", בטבריה, שמונה גברים. הצעיר (מאיר מכלין) בן 28, המבוגר (כותב שורות אלה) בן 53 לקראת ריצת חיינו.
אחדים מאתנו התאמנו לקראת הארוע בתשומת לב גדולה יותר מהאחרים. כמה מאתנו רצו באמונים, בשבועות שקדמו, ארבע וחמש ריצות ארוכות של מעל לארבעים ק"מ ואפילו חמישים ק"מ.
אחרים, שנרשמו ברגע האחרון, הספיקו לרוץ רק שלוש-ארבע ריצות של מעל לשלושים ק"מ.
אבל אלה כאלה, לא התאמנו כראוי, כפי שהיה צריך. כמה שלא התאמנו זה לא הספיק. מכאן שגודל ההישג והנכונות להענות לאתגר העילאי רק מתעצמים עוד יותר.

בשעה שש בערב נאספנו לתדרוך. בתדרוך, הובעה ההסכמה (גם על דעתו של פישמן) שלפחות את 14 הק"מ הראשונים נרוץ כדבוקה אחת.
לאחר התדרוך פנינו לארוחת פסטה, ששף המלון בישל במיוחד עבורנו. בשמונה וחצי כבר היינו בחדרים בנסיון נואש לנסות ולהרדם ולצבור כמה שיותר שעות שינה ומנוחה.
אבל לרובנו היו נדודי שינה. האדרנלין געש. ההתרגשות גאתה והתקשינו להרדם. הגדיל לעשות מאיר מכלין, שהספיק עוד להשתתף בחתונת חבר בתל אביב והגיע לטבריה, רק לקראת אחת לאחר חצות.

בשתיים ועשרה, באיחור של עשר דקות התייצבנו שמונה רצים, על קו הזינוק ליד המלון – כולנו באותן גופיות ריצה של חברת "ברוקס" – ויצאנו לדרך הארוכה.
מסלול הריצה היה מהמלון עד למכללת אוהלו, מהלך של שבעה ק"מ ובחזרה למלון ואז לרוץ את מלוא היקפה של הכנרת – 61 ק"מ.
כבר בתחילה, ובניגוד לתכנון, נתפרדה החבילה. פישמן פרץ לראש הטור, ואחריו נחלקנו לשתי קבוצות של שלושה רצים.

שלושה כלי רכב ובהם שבעה מלווים – מלווה לכל רץ – נסעו בעקבותינו ולצידנו וכל שלושה ק"מ לערך, פרסו תחנת מים ורענון. בכל תחנה הם הגישו במסירות ובנאמנות מים, משקה אנרגטי, חטיפי קורני, ג'לים, תמרים ובננות. ההפתעה הגדולה בשעתיים-שלוש הראשונות היתה במזג האוויר.
מי שיער ומי ידע שבשעות הלילה יש בכנרת, לפחות היתה באותו לילה, לחות די גבוה (להערכתי של 40-45%). מהר מאוד, נספג הגוף והגופיות בלחות מהולה בזיעה.
לאחר, בין שעה וחצי לשעה ושלושת רבעי ו-14 ק"מ, הסתובבה כל השמיניה ל"סובו כנרת והקיפוה".
"רק" עוד 61 ק"מ. מהר מאוד נפערו פערים שהלכו וגדלו בין שמונת הרצים. לאחר צמח, הרחק ממקומות ישוב וללא תאורה, כשעלינו על הכביש בחוף המזרחי של האגם,
השתרר חושך צלמוות. לא ניתן היה לראות למרחק של מטר. המכוניות שדהרו ממול באורות גבוהים (רצנו כל הדרך מול כיוון התנועה) סינוורו אותנו, עד כדי סכנה שנמעד לשוליים ונפצע.
כל אימת שחלף כלי רכב, במיוחד משאית , היה צורך להאיט עוד יותר. המצב השתפר עם שחר, בסביבות השעה שש בבוקר. הזוג האחרון שהזדנב מאחור (מאיר מכלין ואנוכי) הגיע אז, עם אור ראשון לקבוץ עין גב כשלושים וארבעה ק"מ מהזנוק. עצם המחשבה שנותרו לנו לגמוא עוד מרתון שלם, היתה קשה מנשוא.
אבל צריך היה לסלק ומיד את המחשבות הרעות האלה, את אותם קולות פנימיים "שדונים" כיניתי אותם, "פרקליטיו של השטן", שהדהדו בראש בנוסח "בשביל מה אתה צריך את זה? "מדוע להתייסר" "תפסיק לרוץ. תעלה על הרכב. אז נשברת. אז מה?".
חובה היתה להיות ממוקד ולהתרכז, ויחד עם זאת לפטפט עם בן הזוג על הא דא, שיחות בטלות, כדי להעביר את הזמן ולהסיח את הדעת ממחשבות הזדון המפתות.
גם המפגש, כל עשרים-עשרים וחמש דקות, עם המלווים הנפלאים, היה לסעד נפשי רב. לאחר כחמש שעות הגענו, כפי שידענו שנגיע, לעליות של נוקייב-כורסי.
מזדקן כמוני זכר כי מקומות אלה, נקשרו לפני מלחמת ששת הימים לקרבות מרים ולפשיטות של יחידות צה"ל. הקצב הואט מעט. מזג האוויר הפך לנוח.
חשנו ביובש המצופה של אזור הכנרת. לא היה חם מדי. חבשנו כובעים, הרכבנו משקפי שמש והמשכנו בשיגרה המונוטונית של לרוץ-בלי לחשוב-על מה-שאנחנו עושים. פשוט להכנס, גוף ונפש לקצב.
לאחר כחמש שעות וחצי הגענו לעמק בטייחה, לגשר אריק ואז גם היה המשבר הגדול הראשון והרציני. מי חשב שיש שם עליות. אמנם עליות קלות יחסית.
אבל במצבנו כל גבעונת הפכה להר תלול: עליה לכפר נחום. ועליה לבטייחה, אותם המקומות שקשורים למסורת הנוצרית ולניסים שמיוחסים לישו ותלמידיו: הליכה על המים ונס הדגים. שלושה שלטים בישרו על הגעה לכפר נחום. או כמו שאמר יובל חץ: מעניין היה לדעת שכפר נחום, הפך לעיר גדולה הפזורה על שטח כה נרחב.
לאחר כפר נחום ציפתה לנו עליה שהפכה לטראומטית. זו העליה הבלתי נצפית ובלתי מוכרת, ליד כרי דשא ואתר ספיר – שבו מתחיל מפעל המוביל הארצי, שבו בצלע ההר שואבים את מי הכנרת. אבל בצד הכאב והסבל ציפתה בגמר העליה נחמה פורתא: כמו משה על נבו, ראינו מנגד את הארץ המובטחת: בתיה של המושבה מגדל ניבטו באופק, הלא רחוק כל כך. ומשם, ידענו, טבריה כבר אינה רחוקה.
אבל בניגוד לגורלו של משה שלא זכה להגיע לארץ המובטחת, ידענו- לא היה ספק לאף אחד מאתנו – שנסיים את המרוץ ויהי מה. גם אם נצטרך לזחול את כל הדרך.
אבל הקצב הואט וכל החישובים משתבשים. לי כבר היה ברור כי לא אצליח לסיים בפחות מתשע שעות, כפי שקיוותי בסתר ליבי. לא נורא, אני מנחם את עצמי, העיקר שאגיע לקו הסיום.
המלווים יודעים לספר, בסביבות תשע בבוקר, כי פישמן כבר סים את הריצה. הידיעה מתקבלת ברגשות מעורבים: שמחה והערכה ליכולתו, נמהלו בקנאה על שבא הקץ על סבלו בעוד שאנו נדונו להתייסר עוד שעתיים-שלוש.
בשלב זה מתפתחת דילמה קשה. השאלה ההמלטית היא לעצור או לא לעצור. העצירה בתחנות המים היא חיונית. לא רק כי יש הכרח לשתות, כדי שלא להתייבש ולהטעין את הגוף במזון אנרגטי, אלא גם משום שהיא מעניקה מנוחה לרגע, מקלה על סבל הגוף ומחזקת את כוח הרצון.
אבל, העצירות גם מקשות ביותר. הופכות לעינוי בלתי אפשרי, פשוט קשה לעצור, לעמוד ואז להתחיל ולרוץ שוב. קשה ביותר להתניע. כמו סטרטר מקולקל אנו מקרטעים. ממצב אחד לשני. עוברים מעצירה להליכה איטית. אחר כך מהירה יותר ואז, רק אז, עוברים שוב לריצה איטית.
אני חושב על הצייר אורי ליפשיץ שאמר לי פעם שהחיים הם בעצם "ריתמוס" – קצב. אנשים מסתגלים לקצב וכשמשבשים להם אותו, הם יוצאים מאיזון ומתקשים לתפקד.

אנו עוברים את מגדל ושוב פעם, למרבה התדהמה, תדהמה שמלווה בקללה ארסית וזעם כלפי כל העולם, מתברר כי גם בין מגדל לטבריה יש עליות. במחשבותי אני מחרף ומגדף את שותפי לריצות האימונים, ניצן בן צבי, שהגה את רעיון ריצת הברזל. אני רוצה לומר לו שהוא מוטרף. אבל ניצן, כך מספרת לי חברתו, איילה, המלווה אותנו ברכב, נמצא כעשרים דקות לפני. מאיר, בן זוגי, מתאונן על כאבים בקרסוליים. אצלי הבעיה בירכיים.
בקילומטר ה-69 אנו לא מצליחים להתניע, לאחר העצירה והתרעננות בתחנה. אני מחליט לנסות לבדוק את קצב הליכה שלי לעומת הריצה.
אני מתכוונן על אבני הק"מ ומגלה כי עברתי קילומטר אחד בשמונה דקות. "רק" בשלושים וחמש שניות איטי מקצב הריצה. ולכן הפיתוי להמשיך בהליכה המהירה הוא עצום.
אבל מאיר ואנוכי שואבים את שאריות תעצומות הנפש שלנו וחוזרים לריצה. כל עיקול דרך וכל סיבוב מקדם אותנו לפאתי טבריה. הנה ימק"א. הנה חוף לידו.

וסוף כל סוף, נכנסים לצומת המרכזי. משם פונים שמאלה, לרחוב המרכזי של העיר, זה הרחוב, שבו מצוי גן הבנים ובו מזניקים את ריצת מרתון טבריה. זהו זה. אני יודע עוד שניים וחצי-שלושה ק"מ והסיוט נגמר. אבל גם זה לא היה קל. זה לקח לי עוד שמונה עשרה דקות של סבל. ממש עינויי גוף ונפש.
אבל לכל דבר רע יש סוף. והסוף הוא טוב. של התעלות, של זיכוך הנפש, של תחושה של נצחון. נצחון הרוח על החומר. נצחון הנחישות, החוסן הנפשי והעוצמה המנטלית.
העובדה שגם כעת שלושים ושש שעות לאחר שחציתי את קו הסיום, אני מתקשה לעבור ממצב אחד לשני, בגלל רגלי הדואבות שמעניקות להליכתי מראה של ברווז צולע, אין בה כדי לגרוע מעצם הסיפוק ותחושת התרוממות הרוח. כן, אנחנו שבעת המופלאים עשינו את זה. הגשמנו חלום והוכחנו שאין דבר העומד בפני הרצון.

שלמי תודה
ברצוני להודות מכל הלב לכל שבעת המלווים: נדב אבנרי, איילה, אילן בניסטי מחברת "ברוקס", לעוזי וישראל מקבוץ גן שמואל ולארז ולברק מחברת משקפי "זירו" ולבני שניאור, שנבצר ממנו ברגע האחרון, בגלל מחלה להשתתף במרוץ אך העמיד לרשותנו את מכוניתו הפרטית. בזכותכם עמדנו במשימה.
כמו כן תודות לנותני החסות: חברת ברוקס, משקפי זירו, מי עין גדי, מלון הולידי אין, חברת סולגר, דפוס אמנות והתעשיה האווירית.

תוצאות
1. צבי פישמן (בן 49, חדרה, קב"ט) 6:37 שעות, קצב ממוצע של 5:18 דקות לק"מ.
2. רוברטו פישר (בן 50, אלפי מנשה, הנדסאי תעשיה אווירית) 8:48 שעות, קצב ממוצע של שבע דקות.
3. ניצן בן צבי, (בן 41 תל אביב, סטודנט למשפטים), 8:58 שעות, קצב ממוצע של 7:10 דקות לק"מ.
4. יובל חץ (בן 32, תל אביב, מתכנת מחשבים) 9:10 שעות, קצב ממוצע של 7:20 דקות לק"מ.
5. יוסי מלמן (בן 53, תל אביב, עתונאי) 9:27 שעות, קצב ממוצע של 7:30 דקות.
6. מאיר מכלין (בן 28, תל אביב, סרן בצה"ל) 9:32 שעות, קצב ממוצע של 7:35 דקות.
7. אריה זומרפלד (בן 47, כלכלן, קבוץ גן שמואל) 10:02 שעות, קצב ממוצע של שמונה דקות לק"מ.
8. גברי רון (בן 35, גן שמואל, מורה לחינוך גופני) פרש לאחר כחמישים ק"מ וכארבע שעות וחצי.

ולסיום, הערת סיום זה רק צרוף מקרים שהדברים נכתבים ערב יום הכיפורים, אבל יש בכך משום הסמליות. אכן הגיע זמן חשבון נפש פרטי, איש, קטנטן וצנוע. לפני תשע שנים וחצי שקלתי 77 קילוגרמים על גובה 1.64 ס"מ. זה לא היה מראה מלבב במיוחד ויצאתי לדרך בלתי נודעת של עיסוק בספורט. התחלתי בריצות למרחקים קצרים. עברתי למרחקים ארוכים יותר. סיימתי את המרתון הראשון בחיי (בירושלים ב-1994) עברתי לטריאתלונים. רצתי מאז 14 מרתונים, השתתפתי בשבעה חצי איש ברזל. בשלושה איש ברזל ובשני פאורמן. במקביל, כמעט מיד, נשאבתי גם למלאכת ארגון האירועים. ב-1995 עזרתי ליוסי אבני ז"ל (כן הוא חסר לי למרות "שגעונותיו") לארגן את מסע האופניים "חוצה ישראל". עשיתי במלאכה לצידו גם בשנה שלאחר מכן. ב-1997 כבר ארגנתי בעצמי ולבדי את חצי איש הברזל בקיסריה. ומאז כל שנה ארגנתי ארוע אחר וחדשני מקודמו. למעשה מיסדתי את העובדה, שכל שנה מתקיימת מאז 1997, תחרות חצי יש ברזל.

יוסי מלמן-אכן הגיע זמן חשבון נפש פרטי

אני גאה על שהבאתי לישראל את איש הברזל וארגנתי אותו פעמיים ב-1999 וב-2000 באילת. הייתי גם הראשון שארגן בישראל את הפאורמן.
וכעת יחד עם ניצן בן צבי אני עומד מאחורי ריצת האולטרה הראשונה. אף שנאמר יהללך זר ולא פיך, אני חש צורך לשתף אתכם בתחושת הסיפוק והגאווה שלי על שבתחריות שארגנתי, ניסיתי להכניס סטנדרטים אחרים, גבוהים יתר, ממה שהורגל לו ציבור הרצים והטריאתלטים בישראל: הבאתי ספונסרים, גיסתי מאות אלפי שקלים, הקפדתי על פרטים קטנים כגדולים, הבטיחות היתה מעל לכל, דאגתי להחדרת נורמות של סדר וארגון, בכל התחרויות שלי חולקו גביע לכל משתתף, תעודה צבעונית, פרסים כספיים, בגדי ריצה או רכיבה איכותיים, מתנות ומזכרות, חלוקה בחינם של ג'לים, ולינה משותפת בבית מלון.
אני יודע שאני לא תמיד הייתי האדם הנוח ביותר בעולם. לפעמים התרגזתי שלא לצורך. אך תמיד פעלתי מתוך תחושת אחריות ושליחות ורצון לתרום לקהילה.
אבל, לצערי, אני חש שנכשלתי. לא רק שנאלצתי להתמודד עם מכשולים "טבעיים", מול כוחות חיצוניים כמו משטרה, רשויות עירוניות, או מרדף אחר נותני חסויות וספקים. עם כל אלה יכולתי להתמודד. אבל מה שהפריע לי היו תגוובת ציבור הספורטאים שלמענם פעלתי, בלי חשבון.
פרט לקומץ של ידידים וחברים שידעו לעזור ולפרגן ולהשיב לי במילות עידוד ותמיכה, תגובות רוב חברי קהילת הרצים והטריאתלטים נעו בין אדישות, לחוסר פרגון לעוינות.
לפיכך גמרתי אומר בנפשי שלא להיות מעורב יותר בארגון תחרויות. אני יודע שחלק מכם, בוודאי מגחך למקרא הדברים.
שמענו אותך, אתם, מן הסתם אומרים לעצמכם. היינו כבר בסרט הזה. זה נכון. כבר הודעתי בעבר שאני פורש מעסקי הארגון ולא עמדתי בהבטחתי.
אבל הפעם זה באמת סופי. ריצת הברזל היא הארוע האחרון שבו אני מעורב כמארגן.
אני מודה לכל אלה שראויים לברכות, על הסיוע שהושיטו לי, ומבקש את סליחתם של כל אלה שפגעתי בהם.