"אובדן החברים והתקריות הקשות שחוויתי בכבישים הובילו אותי למסקנה הכואבת כי אם חפץ חיים אנוכי, עלי להפסיק לרכוב בכבישים." יוסי מלמן בעקבות מותו הטראגי של שניאור חשין
מאת:יוסי מלמן
שניאור חשין הוא החבר הטריאתלט השניים עשר שאני מאבד בכבישי המוות של ישראל בעשור האחרון. אלה הם עמיתים לטריאתלון, שנהגים רוצחים קיפדו את חייהם. הרשימה ארוכה וחלקית: יוסי אבני, אילן גורדון, אלי רובינוביץ, גיא דוד עזרא אטרקצ'י ואחרים. שמות שהותירו במותם חסר הפשר אלמנות, יתומים, הורים שכולים וחברים דואבים. אתמול בשעת בוקר מוקדמת, נקבצו לחוף הצוק מצפון לתל אביב מאות טריאתלטים, רוכבי אופניים, רצים ושחיינים למשחה עממי וספונטאני בים, לזכרו של עזרא אטרקצ'י. עזרא נהרג לפני כמה שנים כשמכונית פגעה בו בעת שרכב על אופניו, באימון לקראת תחרות איש הברזל (אירונמן) באוסטריה. בצירוף מיקרים אכזרי ומצמרר, פשטה בקרב הנקבצים בחוף השמועה על מותו של שניאור חשין. גם חשין התאמן ברכיבה לקראת תחרות איש הברזל באוסטריה.
טריאתלון בכלל והטריאתלון הארוך – איש הברזל – בפרט, הוא מקצוע ספורט תובעני. הוא משלב שלושה ענפים: שחייה, ריצה ורכיבה על אופניים. האופניים שרוכבים עליהם הם אופני כביש, אלה עם הגלגלים הדקים והשלדה הקלה, להבדיל מאופני שטח או הרים, הכבדים עם הגלגלים העבים. לטריאתלט המצוי אין תחליף לרכיבה בכביש. זו לא רק שאלה של התמכרות לספורט נפלא. וכולנו, משפחת הטריאתלטים, גם אם לא נודה בכך, מכורים. קשה להעביר את התחושה שחש הרוכב כשהוא חולף בינות לשדות מוריקים לגמואם, לריחות פרדסים (שהולכים ומתמעטים ומפנים מקומם לנוף אורבאני) לרוח הנושבת בעורפו או בפניו ולקשיי הטיפוס לנס הרים בהרי ירושלים, לקבוץ יפתח בגליל או להר החרמון. מי שצריך לגמוע בשבוע אימונים בין מאה לשלוש מאות קילומטרים, אינו יכול לרכוב בשטח או בנתיבי אספלט בפרק או במגרש חניה מעגלי או על "טריינר" ? אותו מכשיר אמונים ביתי. כלומר, תיאורטית הוא יכול. אך אם יעשה זאת לאורך זמן, מן הסתם יצא מדעתו ולאחר זמן מה יפסיק להיות טריאתלט.
הבעיה היא הנהג הישראלי. לא כולם כמובן. זו תהיה הכללה גסה לומר שמרבית הישראלים הם נהגים פרועים. אך אסור גם להתעלם מהרגלים המגונים של לא מעט נהגים ישראליים. הם עוברים מנתיב לנתיב בלי לאותת. הם חותכים כלי רכב שלפניהם ומצידם. הם עוקפים במקומות אסורים, הם חוצים צמתים באורות צהובים ואדומים. הם אינם עוצרים לפני מעברי חציה ואינם מעניקים זכות קדימה להולכי רגל. הם רואים עצמם כאדוני הכביש. הה מנצלים את העדר הנוכחות של המשטרה בכבישים או את התמקדותה בלכידת נהגים הנוהגים במהירות, אך לא באיתור נהגים פרועים שאינם נוהגים במהירות. ומי שמפריע לאותם נהגים אבוי לו. אנחנו רוכבי האופניים מהווים עבורם מטרד. אנחנו שקופים עבורם. מבחינת הנהג הישראלי המצוי אין לרוכבי האופניים זכות קיום על הכביש. לא חשוב שהחוק מותיר לנו כדין לרכוב על הכבישים (למעט הכבישים המהירים).
מרבית הטריאתלטים ורוכבי האופניים יודעים היטב את הסכנות האורבות לנו בכבישי הזעם. אנחנו רוכבים בשוליים אף שמותר לנו לרכוב בנתיבי הכביש. אנו משתדלים להיות זהירים ככל האפשר. אנו רוכבים לרוב בזוגות ובחבורות, ולא מעטים מאתנו יוצאים לכביש עם רכב מלווה. בעשור וחצי שאני רוכב בכביש חוויתי אינספור חוויות של סף מוות. נהגים עברו סנטימטרים ספורים ממני וכל קירבה כזו, גם לא של משאית, מייצרת משבי רוח שיכולים להפיל את הרוכב כמו היה עלה נידף ברוח. נהגים זרקו לעברי תפוזים, ירקות וחפצים אחרים, שכל פגיעה שלהם בי היתה גורמת לי לאבד את איזוני ומפילה אותי מהאופניים. הם השליכו לעברי סיגריות בוערות. נהגים קיללו אותי. נהגים התקרבו אלי מאחור וצפרו בעוצמה שנועדה להפחיד אותי. וכל התופעות האלה רק מתעצמות ומעציבות למראה ההתנהלות בכבישי אירופה, שבהם רוכבי האופניים זוכים מצד הנהגים והרשויות להכרה במלוא הזכויות שלהם, לכבוד ולהערכה. לא פלא שרבים מאתנו שחוו רכיבה בכבישי אירופה מתקשים להסתיר את קנאתם. זהו הפרדוקס הישראלי. אנו חושבים ומפנטזים שאנו משתייכים למדינת המערב, אך מתנהגים כמו במזרח וכמו בנחשלות שבמדינות העולם השלישי. ואולי במחשבה שנייה אני עושה עוול לאותן מדינות. אנו יותר גרועים.
מה אנו רוכבי האופניים והטריאתלטים לא ניסינו כדי לצמצם את הנגע ולהציל את נפשותינו? נפגשנו עם שרי הספורט ועם שרי התחבורה ועם ראשי מנהל מקרקעי ישראל כדי שיקצו ויסללו בשולי הכבישים מסלולי רכיבה מובדלים ומוגנים לרוכבי אופניים. הפגנו. חתמנו על עצומות. פנינו לחברי כנסת. התרענו על העונשים הקלים הקבועים בחוק למי שרוצח בכבישים הולכי רגל ורוכבי אופניים (וגם נהגים) ועל שופטים שמקלים בעונשם של הרוצחים ואפילו לא גוזרים את העונש המרבי (הקל) שהחוק מתיר להם. דבר לא נעשה ודבר לא השתנה.
(וכבר עתה נשמעים קולותיהם של הטוקבקיסטים הפחדנים, שכותבים בציניות, בעקבות מותו של שניאור חשין כי עתה ישיתו השופטים עונש כבד על טל מור, הנהג הפוגע, בגלל ששניאור הוא בנו של השופט מישאל חשין, המשנה לשעבר לנשיא בית המשפט העליון).
כמובן שהבעיה חורגת מהרגליו של הנהג הישראלי הממוצע. זו שאלה של תרבות ישראלית בכלל ושל נורמות ההתנהלות במרחב הציבורי בפרט: העדר כבוד לזולת, העדר נימוסי יסוד, חוסר התחשבות בזכויותיו של האחר, הקלות הבלתי נסבלת והזלזול בחיי אדם ותפיסת המרחב הציבורי כשייך לך ולך בלבד.
אובדן החברים והתקריות הקשות שחוויתי על בשרי בכבישי ישראל הובילו אותי לפני כשנה למסקנה הכואבת כי אם חפץ חיים אנוכי, עלי להפסיק לרכוב על אופני בכביש ולהסתפק בלית ברירה ברכיבה על אופני שטח. רכיבה בשטח דורשת מיומנות טכנית מסוימת ואפשר אמנם להיפצע מנפילה אך לפחות לא נשקפת בו סכנת מוות מנהגים פרועים וחסרי תקנה.
תמונה באדיבות HNN
————————————————————————————————————————-
