קבוצת רוכבי הטראנס אלפ נפגשו בשדה בוקר בסוף השבוע כחלק מהאימונים לקראת המרוץ באלפים, הם סיימו אחרי 230 קילומטרים מתישים בעיר אילת. דודי פרבל, מספר איך באמת היה שם – "לא אלאה אתכם בהמשך הפרטים הטכניים לאורך המסלול אך בגדול הדבר היה איום, איום ושוב איום ונורא, סיוט ענקקקקקקק, אשר הסוף שלו טוב ואפילו נפלא!
מאת:דודי פרבל
חברים ורוכבים יקרים, אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שעבורי הושלמה לראשונה בסוף השבוע (בפעם הקודמת אני והפרטנר אוהד לא סיימנו את ה"צ’ימיצ’ורי": 162 ק"מ, רק 130 ק"מ), מצטער ואתכם הסליחה. לשמחתי חזרתי לאהבה הראשונה שהכרתי בתחום האופניים – רכיבת שטח.
יצאנו למבצע הזה 5 רוכבים: אסף, שלומית, ליאור, אוהד ואני, מיד עם ההתחלה אסף נדבק לישבן של חנוך, אך כמובן שלא עמד בקצב ונשארנו שני זוגות אשר צריכים לדווש משדה בוקר עד אילת כ- 230 ק"מ בשטח. הניווט עלינו, אין חברה שדואגת ל- feed zoon ופינוקים בהפסקות, הכל עלינו הרוכבים (ציוד, ביגוד, אוכל, מים וכל מה שנדרש), אין עזרה ואסור לקבל כל עזרה מזוג, צוות אחר או גורם חיצוני, אלו החוקים.
יצאנו משדה בוקר בשעה 04:15 כאשר את הלילה לא הצלחתי להעביר בשינה ואילו אוהד נחר לפי קצב רגוע מאוד, מתאים לאופיו. התחלנו את הרכיבה לאור פנסים וכעבור מספר קטן של קילומטרים הגענו לירידה של נחל צין. כולם דהרו כמו מטורפים ורק אני גולש באיטיות כי אם הייתי רואה את שיפוע הירידה באור יום יש סיכוי סביר שלא הייתי יורד כלל. המשכנו ברכיבה עד ספיר כ-63 ק"מ הרגשנו טוב והיינו עדיין חזקים ונחושים. משם המשכנו לכיוון שיטים – לאשרם במדבר, הבטיחו לנו אווירה ואנרגיות חיוביות אך עד שהגענו, עלינו טיפסנו, ירדנו, גלשנו במדבר, שעטנו במישור על פסגות ההרים או בערוצי הנחלים ויחד עם זאת העייפות, המרחק, הקושי והמשקל החלו לתת את אותותם, כך שעוד לפני שהגענו הודעתי לחבר’ה, שאני משיטים לא יוצא והם מוזמנים להמששך בלעדיי. שלומית דברה על ליבי ואמרה שאחליט לאחר שנגיע והיא אכן צדקה, אחרי שהגענו לשיטים ראיתי את המזרונים הפרוסים על הרצפה, ארוחת הצהריים – פסטה כמובן, והשלווה "האשרמית", השתכנעתי יותר כי אני צריך להשאר.
פרט לכך, החבר’ה כל כך נחמדים, מאוד רצו שאמשיך איתם (והפעם אסיים) ולא יכולתי לסרב. רק המחשבה שנותר לנו עוד 100 ק"מ שברה אותי מנטאלית. כאן נכנסה שלומית לתמונה, ובאמירה גאונית וחכמה אמרה: "שטבעם של משברים לחלוף עם הזמן", ואכן זה קרה. ברור לכל שלא רק לי היה משבר, כל אחד בתורו עבר את השבירה המנטאלית והפיסית.
לא אלאה אתכם בהמשך הפרטים הטכניים לאורך המסלול אך בגדול הדבר היה איום, איום ושוב איום ונורא, סיוט ענקקקקקקק, אשר הסוף שלו טוב ואפילו נפלא! איך אוכל לתאר לכם את ההרגשה להגיע בשעה 00:45 לערך לאילת (זוכרים מתי יצאנו?) ושם חיכו לנו חברי "צימוק" עם מרק ירקות חם, פסטה בולונז, חומוס, טונה ובקבוק בירה כדי להרים לחיים לכבוד האירוע. יתר חברי הקבוצה שהקדימו להגיע ויצאו למסע הנורא, כבר ישנים בתוך אוהל רעוע בקור של 7-8 מעלות בתוך שקי שינה במדבר.
ה- 100 ק"מ אחרונים של המסלול משיטים לנטפים בואך אילת כללו 30 ק"מ רכיבת כביש, אזור שברובו מוגדר כ"שטח אש". בגדול, המסע עשה לי ממש טוב ורומם את המורל שלי. עבדתי כמו מכונה משומנת היטב אשר מיישמת את הדברים שהטמיעו בי הצוות המקצועי (אילן, יובל, הראל והפרטנר שלי אוהד) E1 ועוד פעם E1 ושוב ושוב … אך המחשבה שנכנסים שוב ל- 50-60 ק"מ לשטח בלילה ביאסה אותי. אבל אין ברירה זה המסלול וצריך לעבור אותו. מה גם, שהיו לי תקלות עם ההילוך הנמוך, הוא לא תמיד עבד והרגשתי כמו חנוך על הסינגל ספיד שלו.
סיימנו את קטעי השטח הקשים ומשם גלשנו במהירויות מטורפות על כביש 12 לקראת העיר אילת, אך כמו שהירידות היו מטריפות, העליות היו קשות, ארוכות ומתישות, ותוסיפו לזה עייפות וקור עז של 7-8 מעלות, דמיינו בעצמכם. בזמן שאנו כבר באפיסת כוחות הגענו לאחת הפסגות ממנה נראו אורות אילת-עקבה, מחזה מרהיב ביופיו. החבר’ה עודדו אחד את השני וחישבו כמה נותר לסיום: 6-7 ק"מ ירידות כביש חדות, מהירות ומפותלות שהטיסו אותנו במהירות של 60-65 קמ"ש, רק לאחר מכן נכנסנו לסיום האמיתי: 7-8 ק"מ בשטח – "נחל שלמה", זוכרים איך בתחילת המסע ירדנו לאור ירח ופנסים, ולא ראינו כלום, רק דהרנו בשטח וסמכנו על האופניים שיעשו את העבודה. אני בליבי התפללתי שאסיים את המסע בשלום.
שאר החברים חיכו שנגיע למאהל הקבוצה. לבסוף הגענו יחד 6 רוכבים אחרונים, מותשים, תשושים ועייפים, אך גם מאושרים ומרוצים שהמסע האיום והמפרך הזה הסתיים בשלום ובהצלחה. הגענו אמנם בריאים ושלמים אך הגוף היה מפורק וכאב בכל נקודה, כל שריר בישבן או בכל מקום אחר בגוף עד כדי כך, שאגלה לכם סוד קטן, בשלב מסוים במהלך הרכיבה לא יכולתי ללחוץ על הבלמים או להעביר הילוכים, פשוט לא היה לי כוח, הכל כאב.
הסיום במספרים:
18 רוכבים יוצאים = 18 מסיימים
222 ק"מ ( שטח)
20:30 שעות ברוטו
15:30 שעות רכיבה נטו
דודי – 5 נפילות קטנות,כואבות ומצחיקות
שלומית = פנצ’ר אחד (אופניי "29 עם פנימית של "26)
ליאור – נפילה אחת מבאסת וכואבת
אוהד – רכיבה של 70-80 ק"מ עם בורג תקוע בצמיג האחורי
7-8 ק"ג של ציוד על הגב של כל רוכב (מים, ביגוד, אוכל ושונות)
הרגשה ענקית ותחושה עילאית של סיפוק להיות שותף לחבורה של רוכבי עילית (שטח) מופרעים חזק בראש אשר הגשימו לראשונה פנטזיה בלתי נתפסת לרכיבת אפיק הארוכה ביותר ביום אחד בישראל!
