את שני הקילומטרים האחרונים אני מקדישה לתרנגולות. יעל שמש על המרתון הראשון בחייה
מאת:יעל שמש
למה אני הולכת לאט?
"למה אני הולכת לאט?", אני שואלת את יריב בחיוך ביום שלאחר המרתון. "כי הזדקנת!", משיב לי אהוב לבי, "מיידעלע, בקרוב תהיי כבר בת חמישים!".
איך מסכמים את יום המרתון, שחצי שנה של התכוננות מתנקזת אליו? כיצד בוררים מכל האנקדוטות את המשמעותיות ביותר, כאשר נראה שהכול חשוב? איני יודעת אם אעמוד במשימה, אך אנסה להעביר חלק מהרשמים ומהתחושות.
הקרבן האחרון
בשיחת התדרוך שלי עם המאמן, רן שילון, הוא הבטיח לי שאני מוכנה לגמרי לריצת מרתון, גם אם עד כה מעולם לא רצתי מעל 27 ק"מ. אני נכנסת להלך רוח של ביטחון רב שאצליח לסיים את המרוץ, לאחר כל הקרבנות שהקרבתי בדרך אליו (וכל מי שרץ יודע שהדבר כרוך בוויתורים ובקרבנות, בתחומים שונים). קרבן נוסף ואחרון שאני מקריבה למען ריצת המרתון הראשונה בחיי – ערב קודם יש פגישת מחזור של החברים שלמדו אתי בתיכון, לרגל מלאת חמישים שנה להיווסדנו. אני מגיעה לחמישים דקות בלבד (דקה לכל שנה, אם כי לא חשבתי על כך מראש), לא מספיקה לדבר עם כל מי שרציתי לדבר ולפגוש את כל מי שרציתי לפגוש, ופורשת בצער, אך בנחישות, בדיוק בזמן שעליו החלטתי מראש. מחר יש ריצת מרתון, ואני צריכה להתכונן ואף לישון.
לילה לפני והכנות אחרונות
להפתעתי הרבה, אני ישנה שנת ישרים, לאחר תרגיל של דמיון מודרך שבו אני מדמיינת כיצד אני מסיימת את המרוץ בהרגשה מצוינת. לילה קודם לכן לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות, וכעת העייפות מכריעה אותי ואני מתעוררת דקה לפני צלצול השעון המעורר.
בבוקר נוהגת בדיוק לפי התדרוך של התזונאית שלי, אורית שמש, אוכלת שתי פרוסות לחם (אחת עם טחינה, והשנייה עם ממרח שקדים) ושותה 3/4 ליטרים של משקה איזוטוני. בנקודת הזינוק, ממש לפני שיוצאים לדרך, עומדת בתור ארוך לשירותים (שהתבררו כמטונפים, ואני לא איסטניסית) ומשתחררת מהנוזלים המיותרים.
רגליים כבדות וכואבות
זינוק! יוצאת לחוויה הגדולה הזו בהחלטה ללמוד ממנה משהו על עצמי. כבר בתחילת הריצה שרירי התאומים דואבים והרגליים מרגישות כבדות. לא מניחה לעצמי לשקוע בדאגות איך אצליח לרוץ את הריצה כולה במצב כזה. נזכרת בדרך לניהול משברים שרן לימד אותי בשיחת התדרוך: כאשר כואב לומר לעצמי, "בואי נראה איך ארגיש עוד קילומטר מעכשיו, שני קילומטר או יותר". כמו כן מזכירה לעצמי שזו תופעה שאני מכירה היטב: לא פעם קרה לי שהרגשתי שהרגליים כבדות וכואבות בתחילת הריצה, ורק לאחר כמה קילומטרים הן השתחררו. רצה לבד. איני מכירה איש מסביב. הרגליים עדיין כואבות.
פגישה שכזו
לפתע אני שומעת קול משמאלי: "מה העניינים, יעל?". נושאת את ראשי למלוא גובהו של אילן פריש, מאמן באנדיור, מכתיב הקצב (פייסר) של 3:45 שעות, וסביבו רואה עוד כמה חברים מהקבוצה. הלב מתרחב משמחה למראה החבורה העליזה וכעת אני רצה אתם, נהנית מתחושת החברותא.
לפי כל התדריכים וכל שהוסבר לי, יש להתחיל את הריצה לאט, וזו טעות גדולה להיסחף לקצב מהיר משלי. אבל מצד שני, כאשר שאלתי את רן אם להיצמד למכתיב קצב הוא העדיף שלא, ואמר לי להקשיב לגוף, לקחת אחריות על הקצב שלי ולא להשליך את האחריות על מישהו אחר. ובכן, הגוף שלי רוצה לרוץ עם החבורה הזו, והרגליים – כבר אינן כואבות, אלא רצות בקלילות ובהנאה. אני נהנית מחילופי הדברים, אך גם כאשר אנו רצים בשתיקה, אני נהנית לרוץ לצדם בתחושה של אחווה. אמנם זו פרשנות מרחיבה לדברי רן, להקשיב לגוף, אך אני מקבלת החלטה מודעת לנסות לרוץ אתם כמה שאוכל, גם אם אשלם על כך מחיר בחצי השני של המרתון, שבו הם בוודאי יגבירו קצב ואני אשאר מאחור.
בניגוד למרתון שהתקיים בירושלים שבועיים קודם לכן, התל אביבים עד כה אינם יוצאים לרחובות כדי לעודד אותנו ("זה בגלל הזזת מחוגי השעון", אני מנסה לעודד ולהתעודד). אבל בקילומטר ה-15 נשמע קולה של גברת, המעודדת הראשונה: "לא נשאר לכם עוד הרבה". אנו פורצים בצחוק, ואחד מהחבורה מעיר: "נכון, לא נשאר הרבה. נשאר הרבה מאוד".
ושוב לבד
בקילומטר ה-21 אני נוטשת לרגע את החבורה וסוטה שמאלה, כי מחלקים שם משקה איזוטוני, אך כאשר אני נושאת ראשי אני רואה שאילן וחבורת אנדיור כבר שעטו קדימה, ופתחו פער שאתקשה לגשר עליו בלי לסכן את המשך הריצה. כעת כבר אין לי מוטיבציה לרוץ מהר. יותר ויותר רצים עוקפים אותי בשלב הזה, בין אם משום שהם מאיצים את הקצב בחצי השני של המרתון, כיאה לרצים מנוסים ממני, ובין אם משום שאני האטתי, ואולי שתי האפשרויות נכונות.
המצב הזה עלול היה להיות מרפה רגליים, אך אני מרגיעה עצמי: "פשוט נקלעת בטעות לאזור של רצים מהירים ממך. את לא מתחרה בהם, אלא רק בעצמך. המשיכי לרוץ בקצב שלך, והכול יהיה בסדר. את הרי רגילה לרוץ לבד. מלבד זאת, נותרו רק 21 ק"מ. ומה זה 21 ק"מ? בסך הכול עוד ריצה ארוכה, אחת מני רבות שכבר עשית". הריצה לבד גורמת לכך שתשומת הלב שלי תופנה כעת מן החוץ אל הפנים: למחשבות שעוברות בי במהלך הריצה. אני חוזרת שוב ושוב על המנטרות שלי ואיני משתעממת. לשמחתי, מעולם לא השתעממתי בריצות. נוטלת את הג'לים בדייקנות של שעון שוויצרי ושותה בכל תחנה בדרך.
לגעור בכאב
בקילומטר ה-25 אני מרגישה כאילו אבן חצץ מצויה בין שתי אצבעות שלי. אני כבר מנוסה מספיק כדי לדעת שאין מדובר באבן חצץ אלא בתהליך דלקתי. כמה ימים לפני כן קראתי על טכניקה של "לחבק את הכאב" וחשבתי לעצמי שאאמץ זאת, אך משום מה, לנוכח הכאב באצבעות אני נוקטת טכניקה שונה: "באמת שאין לי זמן לטפל בך כעת", אני נוזפת בכאב כאילו הייתי פקיד קשוח וערל לב, "זה יצטרך לחכות עד לסיום הריצה ורק אז אראה מה אפשר לעשות בעניינך". והכאב כמו נבהל מהתקיפות שאני מגלה ונסוג, ורק מפעם לפעם מרים ראש להזכיר קיומו, אך הוא כבר אינו מטריד אותי. הרי כבר הבהרתי לו כיצד יתנהלו העניינים.
אזור הסכנה
מהקילומטר ה-27 אני מתחילה להתרגש. כל קילומטר נוסף שכובשות רגליי הוא שיא אישי חדש בשבילי. בדיעבד, היה יתרון לכך שלא היו לי ריצות ארוכות לפני המרתון: שמחת ההישג הגיעה מוקדם יותר. מאחר ששמעתי שוב ושוב נבואות זעם על כך ש"המרתון מתרחש למעשה לאחר הקילומטר השלושים", וש"לרוץ מרתון זה לא כמו לרוץ שני חצאי מרתון", והכנתי עצמי למשברים בדרך, ביקשתי מאימא שלי ומחברתי הטובה רונית שתכתובנה לי פתקים מעצימים, שאותם אטמין בחגורת הג'לים, ואקרא לראשונה רק בשעה של משבר. הריצה עם הפתקים בחגורה הרגיעה אותי, שיש לי נשק להתמודד עם המשברים כאשר יגיעו. ובינתיים אני משתמשת בתחמושת אחרת. מגייסת לעזרתי את הסביבה התומכת שלי, תלתי משמע (ולסביבה התומכת הזו, על שלושת היבטיה, אקדיש את הרשימה הבאה). חושבת על בני המשפחה והחברים המפרגנים, וקריאות העידוד שלהם הן הרוח הגבית שלי. מזמזמת לעצמי שיר עידוד שכתבה, הלחינה ושרה האימא האהובה והמופלאה שלי, לכבוד ריצת המרתון הראשונה בחיי. מאמצת גם שיטה ששמעתי עליה יום קודם לכן מרן – להקדיש את הקילומטרים האחרונים, שאמורים להיות קשים, לאנשים אהובים. אני עושה זאת בשמחה. מקדישה לפחות שני קילומטרים גם לבורא עולם, בתחושת הודיה על שנתן לי רגליים בריאות וחזקות, ומיד מרגישה כיצד אני מתמלאת כוחות.
מגיע הקילומטר ה-38, ועדיין לא צץ משבר שיצדיק את פתיחת הפתקים הטמונים כנשק סודי בחגורתי. אני מתחילה להבין שהוא גם לא יצוץ, ולכן מחליטה לקרוא באחד הפתקים גם בלי התירוץ של משבר. אני מחייכת בהסכמה למקרא המוטו שבחרה רונית: "אין דבר העומד בפני הרצון", כל כך פשוט, וכל כך נכון. בקילומטר ה-40, עדיין ללא משבר, אני קוראת את הפתק שהכינה לי אימא שלי. הוא ארוך יותר, אך גם הוא כולל את המילים: "אין דבר העומד בפני הרצון". שתיהן אם כן מכוונות אותי לכוון לכוח הרצון שבי. מאחר שממילא אני יודעת שאגיע לקו הסיום, ואיני זקוקה לגייס את כוח הרצון שלי לשם כך, אני שואלת עצמי אם לא הגיע הזמן לאתגר עצמי ולנסות בעזרת אותו כוח רצון להשיג הישג שנראה לי פנטזיה פרועה לפני כן – לרוץ בפחות מארבע שעות, ולו גם שנייה פחות.
"מהי המטרה שלך?"
כאשר נשאלתי שוב ושוב מהי המטרה שקבעתי לעצמי לריצת המרתון השבתי: "לסיים. עם חיוך ועם טעם של עוד". רן לא לוחץ בעניין זה, מבחינת חנוך לרץ על פי דרכו, מאחר שכתבתי לו שאני חוששת שקביעת זמן מטרה רק תלחיץ אותי ותפגע בהנאה שלי מהדרך. עם זאת הוא כן אמר לי שאני מסוגלת לסיים בארבע שעות ורבע, ואפילו בארבע שעות. אבל לא האמנתי לו. יומיים לפני המרתון שמעתי אותו אומר לאילן באימון שהתקיים באצטדיון: "היא הולכת לרוץ מרתון בארבע שעות". "מי אמר?", התקוממתי על הקביעה שנראתה לי מופרכת מעיקרה. "לא קבענו זמן מטרה!". אבל כעת, מול הפתקים של רונית ושל אימא שלי, כאשר אני בקילומטרים האחרונים, מחשבה חמדנית תופסת אחיזה בלבי: אולי בכל זאת ואף יותר מכך? אולי גם אצליח לרדת מארבע שעות, ולו גם בשנייה אחת?
"את רצה גם אולטרה מרתונים?"
בשלב הזה אני מתחילה לעקוף רצים אחרים, שחלקם עוברים להליכה. אין לי כל בעיה להמשיך לרוץ. הרי זה כבר ממש הסיום! "את רצה גם אולטרה מרתונים?", שואל אותי באנגלית רץ אחר. האם אשמתי טבועה כאות קין על המצח? יום קודם אמרתי לרן: "לא תאמין לגודל היומרה. עדיין לא רצתי מרתון אחד, וכבר אני משתעשעת ברעיון שבעתיד, לאחר שארוץ כמה מרתונים, ארוץ גם אולטרה-מרתון".
רן דווקא מאוד מרוצה מהלך הרוח היומרני של המאומנת שלו, ורק מפקפק בכך שצריך להמתין לעתיד רחוק, לאחר שארוץ כמה מרתונים. אני נזכרת בחשד שלי, שיש לו מכונה סודית לכיווץ זמנים, חשד שעליו דיווחתי לכם ברשימה הקודמת, שעסקה בחצי מרתון ירושלים. אני מתעשתת מההפתעה ומשיבה לבן שיחי החדש, ספק בהתנצלות, ספק בגאווה: "לא, זהו המרתון הראשון שלי". "!You're doing great", הוא משיב לי בהלך רוח נדיב, ונעלם בצעד קל, משאיר אותי מאחור. במחשבה שנייה, אולי חשב שאני רצה אולטרה-מרתונים בגלל הקצב האיטי המאפיין ריצות מסוג זה? לרץ האלמוני פתרונים.
את שני הקילומטרים האחרונים אני מקדישה לתרנגולות
אני משכללת מעט את השיטה שעליה למדתי מרן, להקדיש את הקילומטרים האחרונים לאנשים אהובים, ואת שני הקילומטרים האחרונים אני מחליטה להקדיש לתרנגולות המטילות בלולי הסוללה. חושבת על כך שבעוד אני רצה, הן לא יכולות לזוז ממקומן או לפרוש את כנפיהן, שהרי השטח המוקצב להן הוא בדיוק כגודלן. הצרכים הבסיסיים ביותר של קיום אינם מסופקים להן. גם זה מחייב רשימה נפרדת, אני רושמת לעצמי פתק מנטאלי. רשימה שתיקרא "החופש לרוץ".
סיום
בסיום אני מרוכזת ברצון לנצח את השעון ושוכחת לחייך למצלמה. איני בטוחה אם עמדתי במשימה לרדת מארבע שעות. בניגוד לציפיות, איני מתמלאת תחושה גדולה של אושר (אולי זה מחיר הוודאות שהייתה בי, שאני מסוגלת לעשות זאת), אך כן יש תחושת סיפוק והישג מסוים. איש אינו מחכה לי בנקודת הסיום, וגם זה פוגם בשמחה. זו אשמתי: אמרתי לאחים שלי ולאישי יריב שייקח לי בין 4:30 ל-5:00 שעות לסיים, והם כיוונו את בואם בהתאם לתחזית שלי. אני מרוכזת במה שצריך לעשות. לקחת את התיק שלי ממקום הפקדת החפצים, לשתות ולאכול כמה שיותר מהר את המאכלים הטבעוניים שבהם הצטיידתי מראש ותוך כדי אכילה להתקשר ליריב ולאחים שלי.
"מישהו ראה תיק של פו הדוב?"
במקום הפקדת החפצים מהומת אלוהים. התברר שהמערכת קרסה, והרצים המתוסכלים, המחכים לשווא לציוד שלהם, עושים דין לעצמם ונכנסים למתחם כדי לנסות לאתר את השקית שלהם בין שאר השקיות, שנראות בדיוק אותו דבר, ואיש אינו מצליח להבין לפי איזה סדר הן מסודרות. לאחר המתנה ממושכת וחסרת תוחלת, כאשר אני מבינה שאין איש שאפשר להיעזר בו כדי לקבל את השקית שלי, אני עושה כמו האחרים, ונכנסת בעצמי למתחם לחפש את הציוד שלי. יש לי יתרון על פניהם, כי איני צריכה לחפש שקית אשפה אפורה, אחת מני רבות, אלא תיק גדול של פו הדוב, שעליו נרשם המספר שלי. גם כך החיפושים אורכים דקות ארוכות. "מישהו ראה תיק של פו הדוב?", אני שואלת שוב ושוב, ללא הועיל.
אני מרגישה שאני מתחילה להיחלש. מתוסכלת מכך שחלון ההזדמנות של חצי שעה, שבו חשוב במיוחד לאכול ושעליו אני תמיד מקפידה לאחר האימונים, הולך ונסגר דווקא לאחר ריצת המרתון. לפתע אני פוגשת בפרצופו המחייך של פו, ואני בטוחה שגם כריסטופר רובין מעולם לא שמח לקראתו כפי ששמחתי אני באותה שעה. ממהרת לאכול ולשתות ולהתקשר ליריב, לאחים ולרן, לבשר על ההישג.
ים
לפי עצתו של רן אני ממהרת עם יריב לים ונכנסת לתוכו (כשמכנסיי הריצה עלי) כדי למנוע התפתחות דלקות. שם גם מוצאים אותי שלושת האחים שלי – איסי, ישי ואלון, המגיעים בצהלה גדולה, עם אפרת (בת זוגו של ישי), גל (ארוסתו של אלון) , ואפילו עם הכלב לוקי, השייך לאפרת. אני מנפנפת להם לשלום מתוך הים, ועוברות עוד כמה דקות עד שאני יוצאת לקבל מהם חיבוק.
"יש שירותים בשביל אחותי, שרצה היום מרתון?"
בשלב הזה אנו נפרדים מיריב, שיש לו עוד סידורים באזור (וממילא השרירים שלי אינם מסוגלים לחזור אתו בקטנוע שאתו הגענו. הם מעדיפים להתרווח במכונית של אלון), ואני ממשיכה בהליכה רגלית עם האחים, חברותיהם והכלב למסעדה, שבה אני מזמינה פסטה טבעונית עם טופו. אורית התזונאית תהיה גאה בי, אני טופחת לעצמי על השכם. האחים שלי נוהגים בי בכבוד מלכים. כאשר אני מודה להם שטרחו ובאו הם משיבים לי שהם מודים לי, שהרי אני היא זו שרצה מרתון והביאה כבוד למשפחה. ישי מתעקש לשלם את החשבון שלי, ובדרך למסעדה, כאשר אני מחפשת שירותים, אחי הגדול, איסי, שואל באחת המסעדות אם יש שם במקרה שירותים, "בשביל אחותי, שרצה היום מרתון", הוא מוסיף, כאילו יש במידע הזה כדי לשנות את התשובה בעניין. כאשר אני רואה את הגאווה על פניהם אני מתחילה להפנים את ההישג ולחוש ניצוצות קטנים של אושר.
התוצאה
במוצאי שבת אני בודקת באתר שוונג. התוצאה הרשמית: 3:59:13. עשיתי זאת! ירדתי מארבע שעות! אבל האמת היא שההישג האמיתי בסיפור הזה אינו טמון במספרים הללו, אלא בכל הדרך הארוכה שעברתי מאז אותה ריצה ראשונה בת שש דקות שרצתי לפני עשרה חודשים. דרך שהיא ארוכה הרבה יותר מ-42.195 ק"מ.
1.4.2012
יעל שמש – מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים.
