על רכיבה בגן העדן של רוכבי האופניים, ריצה במבול וכמה ברווזים מניפולטיביים
מאת:יעל שמש; צילומים: יריב גלבוע ויעל שמש
גן עדן ומחשבות על השואה
"ככה נראה גן עדן", אמר לי יריב כאשר דיוושנו במעלה היער המקיף את העיר ארנהם שבדרום מזרח הולנד, ובכך ביטא במדויק את תחושתי. בארנהם ובסביבתה היה מבצע "מרקט גארדן", שבמהלכו הצניחו בנות הברית בספטמבר 1944 צנחנים רבים באזור. בסופו של דבר כשל המבצע. הגרמנים טווחו בצנחנים לעתים עוד בהיותם באוויר. אתרי זיכרון רבים לאירועי מלחמת העולם השנייה בכלל והקרב בארנהם וסביבתה בפרט מצויים בעיר ובסביבתה. אך לא האירוע ההיסטורי הזה הוביל אותי לארנהם. הגעתי אליה בעקבות המלצתה של ידידתי היקרה, לאה בר-אפרת. אישהּ, המחנך וחוקר המקרא ד"ר שמעון בר-אפרת ז"ל, נולד וגדל בארנהם. הוא, אחיו והוריו הוסתרו בידי הולנדים (תחילה אצל חייט פרוטסטנטי אדוק, ואחר כך אצל עוזרת בית אלמנה) כל שנות המלחמה. הם נמנים עם מתי מעט יהודי הולנד ששרדו בשואה. שמעון סיפר לי כיצד ראה מזועזע מדירת המסתור שלו את הגרמנים טווחים בצנחנים הבריטים בעודם באוויר.
לאה ושמעון נהגו לנפוש בארנהם מדי שנה בחודשי הקיץ. שמעון נפטר בא' באלול תש"ע (11 באוגוסט 2010), וההמלצה של לאה על העיר השוכנת באזור יערות, כמו גם געגועיי לשמעון שהיה לי ידיד נפש, הביאו להחלטה לנפוש בארנהם בתום הכנס שלי באמסטרדם. ביום ראשון, בבוקר תשעה באב, רכבנו יריב ואני לבית שבו גדל שמעון. ההרהורים על השואה נשזרו בהרהורים על מהות היום – תשעה באב. אסונות מן העבר הרחוק שפקדו את עמנו לצד אסון מן ההיסטוריה הקרובה.
רומן עם ברווזים וחתולות
לארנהם הגענו ברכבת מאמסטרדם בצהרי יום חמישי 26.7.12. שכרנו "בית סירה" צף על נהר הריין. הדבר הראשון שעשינו כאשר הגענו אליו היה לפתוח חלון ולהאכיל את הברווזים ואת השחפים בלחם נטול ביצים שהביא יריב מהארץ. התחלנו בהאכלת ברווז אחד או שניים, וחיש מהר התקבצה סביב חדרנו להקה שלמה ומגעגעת. מתברר שהברווזים, בדומה לחתולים, בטוחים ש"מגיע להם" ושבני האדם (או לפחות בני אדם מסוימים) נבראו כדי לספק להם את מזונותיהם. הם הפעילו עלינו מניפולציות כך שתוך זמן קצר חיסלנו חבילה אחת של לחם משתי החבילות שהביא עמו יריב. למרבה המזל, התברר לנו בהמשך היום שבארנהם, בניגוד לאמסטרדם, דווקא ניתן למצוא לחם טבעוני בלא ביצים. כך יכולנו לדאוג לעצמנו ובעיקר לידידינו בעלי הכנף מבלי להחטיא אותם בניצול בעלות כנף אחרת – התרנגולות המטילות. הכמויות העצומות של לחם שקנינו בארנהם שימשו גם את העופרים מהפארק סונסביק ואת הסוסים, העזים, האווזים והברווזים שפגשנו בחוות החקלאיות הסמוכות לארנהם. מוכרת הלחם ודאי הופתעה מכמויות הלחם שקנינו אצלה.
מלבד ברווזים, שמחנו לגלות בסביבה שתי חתולות ידידותיות, השייכות למירלה, האישה האחראית על בית הסירה, שאף מתגוררת בו עם משפחתה. החתולות נעו בחופשיות בין כר הדשא המגודר שמול בית הסירה ובין בית הסירה, וגרמו לנו לחוש בבית.
בית הסירה
הרחצה אסורה
הדבר השני שעשינו לאחר האכלת הברווזים היה לקפוץ מחלון החדר לריין ולחצות אותו בשחייה (יריב) ולהמתין בחדר בדאגה הולכת וגוברת למראה הסירות והאניות העוברות במהירות בנתיב שחייתו של יריב (אני). אחר-כך התברר לנו שאסור באיסור חמור לחצות את הריין בשחייה ומכאן ואילך הסתפק יריב בשחייה לאורך הגדה.
יריב חוצה את נהר הריין
אם לסבתא היו גלגלים
מיד לאחר מכן יצאנו לתור אחר חנות להשכרת אופניים. מצאנו אחת כזו ליד תחנת הרכבת. אני אוהבת מאוד לרכוב על אופניים. עם יריב. בהולנד. בארץ אני רוכבת רק לעתים רחוקות, בעיקר משום שאני חוששת מהתנועה. אבל הולנד היא גן עדן לרוכבי אופניים, ולא רק משום שהיא שטוחה (ארנהם שטוחה מעט פחות) אלא בגלל שבילי האופניים הנהדרים המצויים בכל מקום: בעיר, לצד הכבישים המהירים וגם בדרכים הכפריות שבהן דיוושנו, חולפים על פני כפרים קסומים וחוות חקלאיות שבהן בעלי-החיים – פרות, סוסים וסוסי פוני, עזים וכבשים – רועים באחו ואינם כלואים בצפיפות האיומה המקובלת בארץ הקודש. "אם לסבתא היו גלגלים", נהגנו לומר בילדותנו, אבל בהולנד יש לסבתות רבות שני גלגלים והן מדוושות במרץ. איש אינו מריע להן על ההישג הספורטיבי הזה, הנתפס כדבר טבעי ומובן מאליו.
זכורה לי שיחה עם כרמית בריצה משותפת לאורך הירקון, שבה העלינו את השאלה "מהו אושר?".
הסכמנו על כך שגם אם המושג קשה להגדרה, כאשר אנו חווים אושר אנו מזהים אותו. ובכן, זיהיתי לבטח כמה רגעים כאלה תוך כדי רכיבה על אופניים בדרכי הכפר שבאזור ארנהם.
מי שטרח בערב טיול, מוצא דרכו בנקל בטיול
יריב בחר את המסלולים בעזרת Google earth והסתייע בנווטן (GPS). בזכות ההכנה הקפדנית שלו ערב כל טיול אופניים, נחסך לנו זמן רב בטיול עצמו.
ביום שני, 29.7, יום לאחר צום תשעה באב, תכנן יריב רכיבה של כשישים ק"מ לעיר ניימיכן, שבה ביקרנו במוזיאון האופניים המרתק והמשעשע. מאחר שלעתים קרובות אני חשה מעט חלשה ביום שלאחר צום, חששתי שמא יהיה לי קשה. אולי היה זה יפי הדרך שכבשה את לבי, אולי הייתה זו הרכיבה הנוחה בהולנד השטוחה. עובדה היא כי לא היה לי קשה כלל. שמחתי לרכוב עוד ועוד בדרכים הכפריות שבחר יריב.
ומה עם ריצה? לרוץ מסביב לעץ
הבטחתי ליריב שכאשר יצטרף אלי להולנד אתן קדימות לרכיבות האופניים אתו על פני אימוני הריצה. משום כך, במקום לרוץ השכם בבוקר הקדשתי את הבקרים לדיווש מהנה בחברתו. את אימוני הריצה העברתי לשעות אחר הצהריים או הערב. פעמיים היה הדבר בעוכריי. בפעם הראשונה – יום לאחר שהגענו לארנהם, ביום שישי, שבו הייתי אמורה לרוץ ריצה ארוכה של שעה וחצי עד שעתיים. מאחר שהשבת נכנסת מאוחר מאוד בקיץ ההולנדי, יצאתי לריצה לאורך הריין בשבע בערב ובתכנון לחזור בתשע, עוד לפני כניסת השבת. חששתי שמא ההנאה שלי מרכיבת האופניים תפגע בהנאת הריצה, שהרי המרחק שאפשר לגמוא בריצה מתגמד לעומת המרחק שעוברים באופניים. לשמחתי התברר לי שלא כך הוא. כאשר התחלתי לרוץ לאורך הריין לא הייתה כל חשיבות למרחק, ונהניתי באופן אחר, אינטימי יותר, מהדרך שעברו רגליי. אולם עשרים דקות לאחר שיצאתי לרוץ החל לרדת גשם שוטף, הגשם הראשון שחוויתי בהולנד בטיול הזה. נאלצתי לשוב על עקבותיי ולחזור רטובה עד לשד עצמותיי לבית הסירה לאחר ריצה של ארבעים דקות בלבד.
ריצה בפארק סונסביק
ביום שני, יום לאחר צום תשעה באב (שאמנם הסתיים מאוחר, אך לפחות עבר עלי במזג אוויר קריר ומטיב) נרשמה לי בתכנית ריצה קצרצרה של חצי שעה. יריב ואני הגענו רכובים על אופנינו לפארק סונסביק המרהיב ביופיו. האכלנו את העופרים והתכוננתי לפתוח בריצה בפארק הטובל בירוק ובכחול אגמים ושתושביו הם עופרים, ברבורים וברווזים. לפתע, בלא כל התראה, החל לרדת גשם שוטף. מצאתי את עצמי רצה כרבע שעה מסביב לעץ, כאשר יריב נהנה בעליל מן המעמד, "מכתיב קצב" – "הפ, הפ, הפ" ו"גוער" בי: "סבתא שלי רצה מהר יותר. עם רגל קשורה" (ולא, סבתא שלו לא הייתה ספורטאית). לפחות הוא הגשים חלום. כבר מזמן גילה לי שהוא משתוקק "להעיר לי הערות בונות" שכאלה.
רק לאחר שהגשם נרגע במידה ניכרת הרהבתי עוז להיפרד מהעץ שלי ויצאתי לריצה רטובה בפארק עצמו, היפה עד מאוד, והתחלתי ליהנות באמת ובתמים מהריצה, למרות הגשם. בשאר אימוני הריצה (ימים שלישי-חמישי), שאת כולם קיימתי במסלולים שונים בפארק סונסביק, כולל ריצות במעלה היער המקיף את הפארק, האיר אלי מזג האוויר פנים. כך רצתי בהנאה עצומה ובתחושה שהייתי רוצה לרוץ עוד ועוד בנוף שעיניי לא שבעו מראות. אבל יש תכנית אימונים! טוב, אמנם הרשיתי לעצמי להוסיף עליה, אך בגבולות הטעם הטוב. דמיינו לעצמכם את ההרגשה של לרוץ כה קרוב לארבעה ארנבים חומים ומשוחררים שחצו את נתיב ריצתי וללטף בעיניי את העופרים, את הברווזים והברבורים תוך כדי ריצה.
כמה כיף לרוץ בפארק!
בחזרה ליער בן שמן
יום חמישי, 2.8. אנו נפרדים בצער מהאופניים, מבית הסירה, מהברווזים (ומקווים בשבילם שמחליפינו בחדר יטפחו אותם כמותנו, שהרי הם כבר התרגלו לארוחות חינם), ומהשבילים היפים בפארק סונסביק. שנינו היינו שמחים להישאר. אנו שבים לארץ בטיסת לילה.
אנו נוחתים ביום שישי ב-3:30 לפנות בוקר. מגיעים הביתה ב-4:40. שמחים לפגוש את החתולים ולראות ששלום להם. בהזדמנות זו תודה ענקית למעיין (אחותו הצעירה של יריב) ולאמי, שחילקו ביניהן את הטיפול בחתולים בהיעדרנו. רק הגענו, ואני כבר מתארגנת לריצה בבן שמן. מלכתחילה לא התכוונתי לרוץ בבוקר שובי. ידעתי שיהיה זה לאחר לילה ללא שינה (אני לא מצליחה להירדם במטוס). ובכל זאת שלחתי מהולנד דוא"ל לרן שילון ובו "שאלה תיאורטית", כפי שהגדרתי אותה, האם אפשרי ורצוי לצאת לאימון בבן שמן, במקרה שאספיק לשוב בזמן. מאחר שרן הפתיע אותי והשיב לי שזה אפשרי לרוץ גם כאשר עייפים לאחר לילה ללא שינה, הפתעתי את עצמי. ארגנתי לעצמי, עוד מחו"ל, טרמפ עם חגית ועדנה, והתייצבתי לריצה במזג אוויר שונה לחלוטין מזה שהיה לי בהולנד. אבל היי, לפחות לא חששתי שירד גשם!
אמנם התגעגעתי תוך כדי ריצה לנופי הולנד ולאוויר שלה, אך יש גם קסם מיוחד בריצה בנופים המוכרים שלנו. כבר אמרו חז"ל: "אוירא דארץ ישראל מחכים". מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור.
15.8.2012
יעל שמש – יעל שמש – מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, פעילה למען בעלי-חיים ובעלת הבלוג טבעונית למרחקים ארוכים.
הבלוג של יעל שמש- כאן
