יעל שמש יצאה עם קבוצת הריצה שלה למחנה אימונים ברודוס וגילתה ששם הם מהווים אטרקציה לתיירים
מאת:יעל שמש
כאשר הזכיר רן שילון לראשונה את מחנה האימונים שהוא מארגן לנו ברודוס, יצאתי מנקודת הנחה שלא אוכל להשתתף. איך אצא לחו"ל באמצע שנת הלימודים? "אם את לא מלמדת ביום חמישי וביום ראשון – אין בעיה" אמר לי רן, ו… בינגו! אכן, איני מלמדת בימים הללו! התקליט בראשי התהפך ושאלתי את עצמי – למה לא? למה שלא אצא לראשונה בחיי למחנה אימונים בחו"ל? לא רק שיצאתי – צירפתי אלי את העזר שכנגד, אישי יריב, והוא צירף אליו זוג אופניים ומפה של רודוס. בזמן שארוץ, הוא ירכב בשבילי האי.
בציפייה לחוויה בשדה התעופה
עוד כתבות בנושא
"מחנה אימונים" נשמע אולי מאהל ספרטני במדבר, אך הבסיס שלנו היה בית המלון Miraluna, השוכן כעשרה ק"מ מהעיר לינדוס. תנאים מפנקים, אוכל מגוון בשפע, וכפי שהבטיח רן, גם הטבעונים שבנו (שלשמחתי מספרם עולה כל העת) אכלו לשובע ואף נהנו מהספקת חלב סויה בבקרים. ייאמר לזכות רן שעשה עבודת הכנה מדוקדקת, שבוע לפני המחנה ביקר במקום, הדריך את השף ותר את הארץ למצוא לנו שבילי ריצה ורכיבה.
יום חמישי – אטרקציה לתיירים
לאחר הגעה, פיזור לחדרים והתארגנות ראשונית, נפגשנו על חוף הים לתרגילי חיזוק בהדרכת רן. למראה החוף מלא האבנים אמרנו זה לזה שלפחות הוא לא ייתן לנו שכיבות סמיכה והליכת עכביש. אז אמרנו. האימון כלל את כל הרפרטואר של רן, כולל שכיבות סמיכה והליכת עכביש. אז מה אם יש אבנים על החוף? אז מה אם יהיו לנו חורים בכפות הידיים? ניסינו לחלץ מרן מהי ההפתעה שהכין לנו ליום ראשון, אך שפתיו היו חתומות. להפתעתי, למן הרגע הראשון, כבר כאשר פתחנו בריצה קלה על החוף, התברר שאנו אטרקציה לתיירים. הם לטשו בנו עיניים, העירו הערות מבודחות, עשו תנועות כמי שמתכוונים להצטרף אלינו ואפילו צילמו אותנו. באימונים שלנו בחוף הים של תל אביב זה מעולם לא קרה.
יריב הופתע מפרץ האנרגיה של "אנדיור" – רק מגיעים וכבר "מתחזקים", וטען שגם הוא התחזק – באמצעות שינה ערבה. הוא קרא על עצמו את הפסוק "אשרי יושבי ביתך" ואני תיקנתי קלות: "אשרי ישני ביתך". בערב יצאתי עמו לטיול זוגי נעים בחוף הים.
משקיפים מראש ההר
יום שישי – "אין על החיים האלה"
הגיע תורו של יריב להפגין פרץ אנרגיה. הוא התעורר מוקדם ויצא לרכיבת סולו, נעזר במפה שקנה עוד בארץ, ובנווטן. אני הצטרפתי לחברים שיצאו עם רן ב-6:30 בבוקר לשחייה ב"מפרץ הקסום". כך הגדיר אותו רן. הוא מיהר להתנצל על השימוש במילה "קסום", אך היא הולמת את המקום להפליא. הם שחו בים, ואני רצתי בהנאה עצומה בחוף ובגבעות הירוקות שמעליו. בדרך חזרה פגשתי צפרדע קטנטונת מקפצת בכביש. משאית גדולה איימה לדרוס אותה, ולכן פיניתי אותה לצד הדרך, מתרגשת מהתחושה של החזקת צפרדע בידי. היכן הם ימי הילדות שבהם צפרדעים היו חלק בלתי נפרד מהנוף?
לאחר ארוחת הבוקר התחלקנו לשתי קבוצות – הרוכבים והרצים. ריצת הבוקר שלנו (כמו כל הריצות במחנה האימונים) יצאה מפתח המלון. ריצה ארוכה בנוף יפה של גפנים וזיתים. ריח משכר של מרווה ושל לוטם הוסיף לאווירה. עלינו עלייה ארוכה במעלה ההר, וכשהגענו לפסגה הפה נפער בתדהמה למראה הנוף היפהפה – הים וההרים כאחד. "אין על החיים האלה" הכריזו בעליצות כמה מחברות הקבוצה את סיסמת איש הטריאתלון והוסיפו: "מי הגבר של רודוס?" ובראשי הדהד משפט שכתב רן שילון לפני שנים, עוד לפני שהתחלתי לרוץ ולפני שהצטרפתי ל"אנדיור", משפט החוזר להדהד בדברים שכותבים חברים ב"אנדיור": "איזה כיף להיות אנחנו!"
לאחר כשלוש שעות חזרנו למלון, לארוחת צהרים ולמנוחה (ואילו הרוכבים חזרו מותשים למראה רק בשעה 16:00). אחר הצהריים יצאנו עם רן בריצה לנחל מקסים, שגדותיו מעוטרות בשיחי הרדוף ורודים. כאשר הגענו לנחל פסקנו מריצה ועברנו להליכה זהירה במים. בתחילה הם היו רדודים אך בהמשך הגיעו עד לברכיים ובמקטע מסוים עד המותניים. רן הצטייד מראש בשקית גדולה, אטומה למים, ולתוכה השליך את כל הסמארטפונים וחפצים יקרי ערך אחרים של חברי הקבוצה, שביקשו להגן על רכושם. צפרדע קטנטונת על אחד מאבני הנחל התבוננה בנו בתמיהה ואני התמלאתי שמחה.
מצטננים בנחל צילום: רן שילון
השבת נכנסה מאוחר, בשעה 20:00, כך שהספקנו לחזור בזמן ולהתארגן לקראתה. בחדר האוכל יריב ואני ערכנו קידוש עם סוניה, דליה ורוני, והשתמשנו במיץ התירוש שהבאנו עמנו מהארץ. לאחר הקידוש שמענו הרצאה מעניינת ומקצועית מאת חברנו, דיאטן הספורט צחי כנען. הוא מתאמן כעת לתחרות "איירון-מן". צחי הדגיש את חשיבות הפחמימות, וההרצאה שלו עשתה סדר בבלגן.
שבת – טיול עם יריב למנזר שבהר
המרתי את אימוני הריצה הקבוצתיים של יום שבת בטיול עם יריב, למנזר איפסניס שבהר הסמוך, ליד העיירה לרדוס. יריב טען שרוב הטיול יהיה בשבילים ולכן החלטתי לנעול סנדלים במקום נעלי ריצה, כדי לתת מנוחה לאצבעות הדואבות. יצאנו ב-5:45 בבוקר ונהנינו מהנוף היפה ומהעזים והכבשים המצויות במקום בשפע. אולם אלו מיהרו לברוח מאתנו כל אימת שהתקרבנו. לא עזרה לנו טענתנו באוזניהן, שאנו טבעונים ושאיננו פוגעים בהן.
לפתע התגלתה בפנינו קפלה, גודלה כחדר, והיא נראתה תקועה בשום מקום. הקפלה הייתה מגודרת, אך לא איש כיריב יניח לגדר לעצור בעדו. בעידודו ובניצוחו טיפסנו על הגדר כדי להציץ לתוכה. איי! שרטת מדממת ארוכה פיארה את כף רגלי השמאלית. כאשר המשכנו בדרכנו התגלה לנו שבכל זאת יש היגיון מסוים בקפלה במקום ההוא. היא נמצאה במרחק 300 מטר בקו אוויר מקצה המנזר. המנזר מוקף בבתי מגורים ובמטעים, והמקום כולו נראה פסטורלי. אך אולי בשל השעה המוקדמת לא ראינו איש. מחוץ למנזר וממערב לו גבעה גבוהה עם צלב מעליה, ולאורך העלייה מעין עמודי אבן ובהם ציורים של דמויות ושל אירועים מהנצרות. השקפנו מהגבעה על הנוף היפה. החלטנו לחזור בדרך אחרת, אך בסופו של דבר השביל המיטיב נעלם לנו, ונאלצנו ללכת בסבך קוצים ולדלג מעל גזעים וענפים של עצים כרותים. שרטות קטנות רבות הצטרפו לשרטת המרכזית שבכף רגלי. קוץ יווני ננעץ באצבע ידי הימנית, והחליט "לעשות עלייה" ולחזור אתי לארץ. איך בכלל חשבתי שטיול עם יריב יכול להתנהל על מי מנוחות? הרי אפילו כאשר טיילנו בסביון או בהרצליה הוא מצא גדר לקפוץ מעליה (לא, לא לבית פרטי כמובן) ולהגיע למקומות שגם המקומיים בוודאי אינם מכירים.
אין על החיים האלה!
אחר הצהריים פגשנו את רן לתדרוך, לקראת ההפתעה של מחר. את ההפתעה אשאיר לעת עתה בגדר הפתעה, ועליה אספר ברשימה הבאה. לאחר התדרוך החברים נסעו לבילוי בלינדוס ואילו יריב ואני טיילנו באזור חוף הים והגבעות שלידו.
מאוחר יותר, לאחר שהחברים חזרו מלינדוס, יריב ואני "התנחלנו" במרפסת חדרן של כרמית ולילך, ששכנה בקומת הקרקע של המלון, בצמידות לבריכה. המרפסת הזאת נעשתה מקום כינוס לא רשמי. פטפטנו בנעימות עם בנות החדר ועם אורחיהן איציק, אפי וסיסו, והתלוצצנו על ציפורן כף רגל של כרמית שנשרה ונעלמה במעמקי הבריכה. "כרמית, יש לך ביטוח רפואי בדיוק בשביל זה" אמר לה איציק בטון רציני וחמור סבר. כרמית ניסתה לשכנע אותו לצלול למעמקי הבריכה כדי למשות את הראיה, כך שתוכל לקבל את כספי הביטוח, אך הוא לא נטה לשתף פעולה. כמה טוב וכמה נעים להתלוצץ בין חברים על ציפורניים שאינן שלי, לשם שינוי.
איזונים עדינים ואתגר 22
מחנה האימונים "נפל" לי על תקופה עמוסה למדיי בעבודה. כך למשל הייתי בלחץ לסיים מאמר לפני היציאה. בשעה 24:00 בלילה שלפני מחנה האימונים לחצתי על כפתור Send ושלחתי את המאמר לעורך כתב-העת בית מקרא. סימנתי לי "וי" מנטלי בראשי ורק לאחר מכן הלכתי לישון. למחנה יצאתי עם חבילה של עבודות סמינריוניות של הסטודנטים שלי, ששמחו מאוד לגלות שבמהלך המחנה סיימתי את בדיקת כל העבודות שהוגשו לי עד אותו מועד ("מתי המחנה הבא?" התעניינו בחצי הלצה). הרגשתי נפלא עם זה שהספורט והעבודה השתלבו זה בזה.
מערכת איזונים נוספת הייתה בין ההנאה מחברת הקבוצה ובין ההנאה מהזוגיות עם יריב. גם כאן חשתי שהדברים זורמים להם כפי שצריך.
האתגר היחיד שלא עמדתי בו במחנה הוא אתגר 22. כן, אותו אתגר שהזכירה טל גלבוע, הטבעונית שבבית האח הגדול; האתגר שהפך את אורלי וילנאי לטבעונית. 22 ימים שבהם מנסים טבעונות בקבוצת פייסבוק סגורה ותומכת, בליווי של דיאטניות ושל טבעונים ותיקים. רוב המלווים הם בשלנים מהוללים (לצערי, אין המדובר בי), חלקם ספורטאים, הורים לילדים טבעונים, חיילים וכו', כך שהם יכולים לתת מענה לשאלות שונות שמעלים חברי הקבוצה. בחודשיים האחרונים אני מתנדבת בפרוייקט הנפלא והמרגש הזה. אבל במהלך המחנה לא היה לי חיבור לאינטרנט ולא יכולתי להיות שם בשביל האחרים. היו כמובן מלווים רבים אחרים, שעשו עבודה מצוינת, אך לי חסרה תחושת התרומה במישור הזה. בסיום המחנה עניינתי את רן שילון בפרוייקט ולשמחתי הוא ניאות בשמחה לסייע ביעוץ לספורטאים הנרשמים לאתגר 22. כפי שהסביר לי, ההיענות שלו נובעת מכך שהוא מאמין מאוד בתועלות הבריאותיות והספורטיביות של תזונה טבעונית. אם כך גם במישור של תרומה לאתגר 22 במהלך המחנה אני יכולה לסמן לעצמי "וי". הידד!
16.6.2014
יעל שמש
מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן,
פעילה למען בעלי-חיים
היכנסו לבלוג של יעל שמש ב-Shvoong – טבעונית למרחקים ארוכים
