התרגום החופשי של טאף מאדר, כפי שכבר סופר כאן בפוסטים הקודמים, הוא "בן זונה קשוח ובוצי". אז אחרי שהסברנו קצת על מה שעומד מאחורי ה"קשוח", עם הסיפורים על חוטי החשמל והריצה דרך אש בקור יוצא הדופן של הסתיו הבריטי, הגיע הזמן לעסוק קצת בעניין ה"בוצי", שבא לידי ביטוי בעיקר במכשול המכונה "מַייל הבוץ"
מאת:דורון פרילוק
• פרק א' – כאן
• פרק ב' – כאן
מכירים את הרגע הזה שבו אתם דורכים בטעות בבוץ ומרגישים בתוך שנייה כאילו נכנסתם לנעליים של שאקיל אוניל? יפה. עכשיו נסו לדמיין איך זה לרוץ 1,600 מטר כשלא רק הנעליים מלאות בדייסה החומה הזו, אלא כל פלג הגוף התחתון שלכם, עד לגובה המותניים. אם היציבות, שיווי המשקל והקואורדינציה שלכם טובים בצורה יוצאת דופן, יכול להיות שתצליחו לעבור את המכשול הזה בלי שגם פלג הגוף העליון יזכה לטבילה הבוצית. רוב הסיכויים שהם לא עד כדי כך טובים. ובתכל'ס, טוב שזה המצב. מה הכיף בלסיים את השלב הכי מצחיק בטאף מאדר בלי ללכת עד הסוף עם הגדרת ה"בן זונה קשוח ובוצי"?
משחקים בבוץ. צילום: עדי פרקל
על מנת לעמוד בשלום גם במכשול הזה, כמו גם באחרים, עולה עוד יותר חשיבות השילוב של אימונים בלתי שגרתיים כחלק בלתי נפרד מהשגרה. בשביל תכנית האימונים הזו חברנו לקרוספיט תל אביב, מקום שהאימונים בו הם הכל חוץ מסטנדרטיים. כחלק מתפיסת הכושר של טאף מאדר את קרוספיט, אנחנו מעבירים את ספורטאי המשלחת אימונים המורכבים מארסנל מגוון ורחב מאוד של תרגילים, שעוזרים לנו לממש את אחת מאבני היסוד של קרוספיט, שהיא "ההתמחות בלא להתמחות" במצבי ספורט, לחימה, הישרדות וגם בפעולות בסיסיות של היום-יום.
כדי להגיע לשם עשינו בערך כל דבר שתוכלו לחשוב עליו, החל מריצה על חול ים דרך הרמת משקלים כבדים, טיפוס על חבל ושימוש בטבעות אולימפיות ועד הנחתת פטיש על צמיג. הכל כדי להרחיב את המוכנות של המשלחת לקראת מה שיצפה לה בעוד שבועות אחדים. ביטוי להצלחה של השיטה אפשר לראות בעובדה שרבות מהיחידות המיוחדות בצבא, כמו גם אלו שמכשירות שוטרים וכבאים, אימצו אותה כבר למעלה מעשור. אפשר לראות את הביטוי הזה גם בשינוי הפיזי והמנטלי שעבר על כל אחד מחברי משלחת הטאף מאדר הישראלית.
פציעה ורופא טורדניים
התחלתי בלדבר על הבוץ, המשכתי בלדבר על קרוספיט, ואסיים בחיבור של שניהם. אחרי הכל, במהלך כתיבת שורות אלו, גם אני עסוק, פשוטו כמשמעו, ביציאה מהבוץ. הגוף שלי עדיין לא סלח לי על האולטרה מרתון בן שישים הקילומטרים שהעברתי אותו לפני כשבועיים, ומאז אותו מרוץ נשארתי עם פציעה טורדנית בכף רגל ימין ונפגשתי עם רופא טורדני עוד יותר, שרמז לי בעדינות שריצה היא, איך נאמר, לא בדיוק הפתרון האידיאלי לריפוי הפציעה. אני לא לבד במסדר החולים.
ספורטאית נוספת שלנו סיימה ריצת הכנה של 18 ק"מ בחדר מיון של בית החולים, לצורך עירוי נוזלים שמנע מההתייבשות שלה להחמיר. אבל כאן נכנסת הרוח הטאף מאדרית שעליה דיברנו בפוסט הקודם. זו ששמה את הדגש האמיתי על החוויה האישית של המתחרים, התמיכה ההדדית אחד בשני והחוסן הנפשי. הרוח הזו, שעולה מאוד גם מתוך המכון המשפחתי של "קרוספיט תל אביב", היא רוח שלא נותנת לך לשקוע בבוץ של עצמך, אלא דוחפת אותך להמשיך בדרך החד סיטרית שמובילה אך ורק קדימה. לקום כל בוקר לפני השמש ולתת את הכל, למרות הכל.
בסוף השבוע האחרון הפכתי בעצמי לבן זונה קשוח, בוצי וגאה, כשראיתי מהצד את חברי המשלחת מסיימים את חצי המרתון הרשמי הראשון שלהם. כעת, כשכבר התגברנו על הקשיים, השלמנו את ההכנות, קנינו דגל ישראל והוצאנו חולצות, אפשר לומר שחברי המשלחת הציונית הראשונה של טאף מאדר מוכנים יותר מאי פעם לקו הזינוק. זו הייתה בוורלי סילס שאמרה כי"שום קיצור דרך לא יקח אותך למקום שכדאי לך להגיע אליו". כמו בטאף מאדר, גם אנחנו לא מאמינים בקיצורי דרך. אנחנו כן מאמינים שהמקום שצריך להגיע אליו הוא כוס הבירה שתחכה לנו אחרי המרוץ. ואנחנו יודעים גם שכל הבוץ וחוטי החשמל שבעולם לא יעצרו אותנו מלהגיע לרגע הזה.
צילום של דורון: איתי בלסון
6.11.2012
דורון פרילוק (28), רץ תחרותי מעל לעשור, אולטרה-מרתוניסט וקרוספיטר מושבע. בזמנו הפנוי משלים תואר שני במנהע"ס וייעוץ ארגוני.
