"השיירות הלכו גם בלילה כדי להימלט מחום היום, והם קשרו פעמונים לצווארי הגמלים, כדי למנוע מצב שבו מישהו מאבד את השיירה, דבר שפירושו הוא מוות בים החולות." חזי יצחק וחבורת רוכבי האופניים ממשיכים את מסעם בדרך המשי / חלק אחרון
מאת:חזי יצחק
שוטטנו בסמטאות הכפר הצרות והעקלקלות. החיים בכפר כמו נעצרו מלכת. לזקנים יש כבוד, הבתים פשוטים והילדים משחקים בחצרות. פתאום הבנתי עד כמה אנו שחיים בעידן המודרני ורצים אחר פלאי הטכנולוגיה, התרחקנו מהמקור, מהחיים הפשוטים, מהבתים הבנויים לבני בוץ. המשפחה, שהיא כאן הציר המרכזי של החיים, אבדה אצלנו את כוחה וחיוניותה.
קינאתי בזקן המופלג שישב בפתח ביתו וניסה למכור צימוקים לעוברים ושבים, יותר כדי להעביר את הזמן מאשר להרוויח כסף, ולאחר שעה פרש לכורסה שמאחור כדי לנוח. לפתע הבנתי שהחברה המערבית, חטאה בחטא היוהרה. התרחקנו מהדברים החשובים באמת.
יצאנו לרכיבה באזור הכפר. ולפתע שמענו קולות תופים רמים, התקרבנו כדי לראות במה מדובר, ונאמר לנו שזוהי חתונה. החלטנו להישאר במקום ולראות חתונה אויגרית מסורתית, הרי זוהי הזדמנות שאסור להחמיץ אותה. בחצר שלפני הבית התאספו גברים לבושים במיטב בגדיהם. בפינה הייתה ממוקמת התזמורת שהורכבה משלושה מתופפים ומבחור שנגן על חצוצרה, בסך הכול הם הצליחו להפיק "רעש לא קטן".
מידי פעם נכנסו למעגל שתי נשים שרקדו לצלילי המוזיקה. בתוך הבית עסקו שאר הנשים בהכנת הסעודה. החתן, בחור צעיר לבוש בחליפה שחורה וחבוש בכובע האויגרי הטיפוסי. הבחור נראה היה לחוץ במקצת. החימום נמשך עוד כשעתיים והזמינו אותנו להיכנס פנימה ולהתכבד. נכנסו לחדר ששטיחים היו פרושים על רצפתו, הורדנו נעליים וישבנו מסביב.
אבי הכלה ציווה להגיש לנו תה וצימוקים ואחר הגיע בשר ואורז. החבר'ה בקשו רשות לצלם את הכלה ואבי הכלה הסכים אך משום מה צילום זה גרם לתקרית בין המשפחה של הכלה לזו של החתן שככל הנראה הייתה מתיחות מסוימת ביניהם ואבי הכלה בקש שנעזוב את המקום. הספקתי עוד לתת שטר של 100 יואן לחתן, מתנה מכל הקבוצה. אני מקווה שהוא יזכור אותנו לטובה.
מהחתונה המשכנו בנסיעה לאזור הדיונות הגדול מדבר שאנשאן (Shanshan Desert). התמקמנו למרגלות דיונות חול עצומות בסמוך לבית קברות מוסלמי שחלקו כוסה על ידי החול. בסמוך לבית הקברות היה מפעל לייצור לבני בוץ בשיטות מסורתיות שרק הסינים עדיין מסוגלים דבוק בהם. את מקום הטכנולוגיה תופסים הרבה פועלים סינים שכמותם יש כנראה הרבה בסין.
נדרש מאמץ לא קטן להגיע לראש הדיונות הגבוהות. מלמעלה המראה היה מרהיב, על אף הרוח החזקה שנשאה עימה גרגרי חול. הדיונות הגדולות רבצו כמו חיות קדמוניות שאיימו לפלוש ולבלוע את הכפרים והשדות הירוקים שמתחתם. בכיוון השני השתרע ים של חול שסופו לא נראה. החלטתי להמשיך לקו הדיונות הבא. גלשתי למטה וחציתי משור גדול שהיה מכוסה בחול שחור והתחלתי לטפס לפסגת הדיונות.
לאחר טיפוס מייגע הגעתי למעלה. הייתי לבד בכל מרחב החולות. רק חול וחול לכל הכיוונים. ים של חול שקשה לדמיין איך ניתן להתמצא במרחב הזה, ואנו היינו רק בשוליים של מדבר הטאקלימקאן הגדול והנורא – מילה טורקית שפירושה הוא "מבוך", מקום בו מי שנכנס לא יוצא ממנו חי.
נזכרתי בסיפוריו של מרקו פולו שעבר כאן במאה ה-13 יחד עם אביו ודודו בדרכו אל חצרו של קובלאי חאן, שם שהה 24 שנים בטרם שב לעיר מולדתו ונציה. מרקו פולו סיפר שחייבים לחצות את המדבריות בקבוצות קטנות של יותר מ-50 איש משום שאין מספיק מים בנאות המדבר לתמוך בקבוצות גדולות יותר. השיירות הלכו גם בלילה כדי להימלט מחום היום, והם קשרו פעמונים לצווארי הגמלים, כדי למנוע מצב שבו מישהו מאבד את השיירה, דבר שפירושו הוא מוות בים החולות. גם אני הקפדתי לזכור ציוני נוף בולטים ולסמן לי את הנתיב חזרה.
הערב ירד וחזרתי לשאר הקבוצה שהתארגנה ללינה בתוך האוהלים. אני החלטתי לישון בחוץ על הדיונה ללא אוהל כדי לחוש יותר את הדיונה. הבעיה הייתה עם הרוח החזקה שהעיפה גרגרי חול שחדרו לכל מקום. לאחר ארוחת הערב, החבר'ה נכנסו לאוהלים ואני ניסיתי להתחפר עמוק בתוך שק השינה כדי להימלט מהחול, אך ללא הועיל. מהמחקרים שלנו על רוחות בנגב, ידעתי שהרוח אמורה להפסק בלילה, ולמזלי הרב התיאוריה עבדה ולאחר כחצי שעה הרוח פסקה והחול שקע, לילה שקט וקר עבר עלי בדיונה.
ההלוויה
בדרכנו חזרה ממדבר החולות ראינו שוב התקהלות של אנשים בצד הדרך ושוב שמענו כלי נגינה. ביקשנו מסטיבן לעצור כדי שנוכל לבדוק האם זו שוב חתונה. התברר לנו שהפעם מדובר בהלוויה של סינים. בתוך אוהל שהוקם הונח הארון של המנוח וכל הקהל שחבש כובעים לבנים שהוכנו מבד פשוט וגס נכנסו והשתחוו לפני תמונת הנפטר.
הסינים נתנו גם לנו את הכובעים הלבנים המשונים ואנו כמובן חבשנו אותם על הראש ואף הצטלמנו איתם. כאשר חזרנו לרכבים עם הכובעים על הראש, סטיבן כמעט יצא מגדרו ובקש שנשליך אותם. לדבריו כובעים אלו מביאים מזל רע ורק לקרובי הנפטר מותר לחבוש אותם. הוא טען שהאנשים שנתנו לנו אותם עשו מעשה אסור ועתה גם הנהגים שלנו כועסים מאד. אנחנו כמובן ניסינו להצטדק ואמרנו שלא ידענו שאסור לחבוש אותם. זה היה די מפליא להיווכח שגם הסינים האתיאיסטים מאמינים במשהו.
נסענו לתוך המורדות הדרומיים של הרי הטיאן שאן ולפני שהתחלנו לרדת ברכיבה, נערך לנו טקס "טיהור" שאמור היה להשיב לנו את המזל הטוב. הסינים אספו עשבים יבשים ואגדו אותם לאלומה. במרחק של 3 מטרים הם הניחו קערה מלאה במים שבתוכה הם הניחו סכין וסבון. הם הדליקו את העשבים וכל אחד בתורו היה צריך לקפוץ מעל המדורה ולשטוף את ידיו במים שבקערה. אני חזרתי על הטקס שלוש פעמים כדי להיות משוכנע שאכן יהיה לי מזל טוב. בתום הטקס המוזר, הם השאירו את הקערה בשטח וכולם היו מרוצים.
דהרנו מגובה של 2100 מטר לאורך כ- 40 ק"מ במהירות מדהימה. לאחר חציית משורים שוממים, חלפנו דרך כפרים מעניינים שהחזירו אותנו חזרה אל "ההרים הבוערים" מכיוון צפון, וכאן הגיע מסע הרכיבה שלנו בדרך המשי לסיומו.
לחלק א'
לחלק ב'
לחלק ג'
צילום / ניר פינקלשטיין
שוונג מסעות
