מחקר שנערך במשך שנתיים על 922,810 משתתפי טריאתלון בארה"ב בדק את כל 14 מקרי המוות שהתרחשו במהלכן. מולי אפשטיין על המחקר החדש המדגיש את חשיבותן של בדיקות המאמץ

מאת:מולי אפשטיין

הסיכון למוות פתאומי כתוצאה מאירוע לבבי גבוה יותר בטריאתלטים בהשוואה לרצי מרתון, כך עולה מתוך מחקר שפורסם לאחרונה. לדברי החוקרים הסיבה לכך נעוצה בקטע השחייה, המקצוע שפותח את תחרות הטריאתלון. הסיכון למוות פתאומי כתוצאה מאירוע לבבי קיים אף בתחרויות טריאתלון למרחקים קצרים – אירוע שמשתתפים בו טריאתלטים חובבים שמתאמנים בעיקר בסופי השבוע.

"מרבית המשתתפים בטריאתלון באים מתחום הריצה או מענף ספורט אחר", אומר ד"ר קווין האריס, ראש צוות המחקר ממכון הלב במיניאפוליס. "במינסוטה, המקום ממנו באתי, אתה יכול לשחות בחוץ רק חודשים ספורים בשנה כך שאת מרבית אימוני השחייה צריך לקיים בבריכות מקורות. כולם יודעים שאת הכושר האמיתי אתה משיג בשחייה במים הפתוחים ואימון בבריכה לא מהווה סימולציה אמיתית" הוסיף החוקר. ממצאי המחקר הוצגו לאחרונה ב־American College of Cardiology 2009 Scientific Sessions. לדברי החוקרים הסיכון למוות פתאומי במהלך תחרות טריאתלון עומד על 1.5 ל־100,000 משתתפים, מספר אולי חסר חשיבות אולם גבוה פי 2 מהסיכון למות כתוצאה מאירוע לבבי במהלך ריצת מרתון.

פופולריות הענף
ענף הטריאתלון מורכב מ־3 מקצועות: שחייה, אופניים וריצה. הענף נמצא בגידול מתמיד במהלך 15 השנים האחרונות – על פי נתוני איגוד הטריאתלון האמריקאי מספר הטריאתלטים הרשומים ב־1993 עמד על 15,000 ואילו בשנת 2007 מספר הטריאתלטים הרשומים עמד על יותר מ־100,000. "ועדיין, על אף הגידול העצום במספר העוסקים בענף, מעט מאוד ידוע על הסיכונים שכרוכים בביצוע הספורט הזה", ציין החוקר.

במטרה להעריך באופן מדויק את מידת הסיכון של המתחרים בטריאתלון בחנו החוקרים את כל אירועי הטריאתלון שהתקיימו בארה"ב החל מינואר 2006 ועד ספטמבר 2008. במהלך התקופה הזו התקיימו 2,846 תחרויות טריאתלון ברחבי ארה"ב. תחרויות אלה כללו את הטריאתלון המקוצר (ספרינט), את הטריאתלון האולימפי ואת תחרויות איש הברזל שמורכבות מ: 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה ולקינוח ריצת מרתון. בשאר תחרויות הטריאתלון המרחקים של קטע השחייה, קטע הרכיבה ומסלול הריצה, קצרים בהרבה.

מספר המשתתפים בתחרויות האלה עמד על 922,810 ובמהלכן מתו 14 משתתפים – 11 גברים ו־3 נשים. מתוך 14 מקרי המוות 13 מקרים התרחשו במהלך קטע השחייה של התחרות וכולם החלו כטביעה. טריאתלט אחד מת כתוצאה מנפילה מן האופניים; אף לא אחד מן המשתתפים מת במהלך החלק של הריצה. ממוצע הגיל של המשתתפים שמתו היה 43.

ב־6 משתתפים שמתו במהלך השחייה בוצעה נתיחה שלאחר המוות. ממצאי הנתיחה הראו שלארבעה הייתה מחלת לב, ל־3 מהם כנראה hypertrophic cardiomyopathy (קרדיומיופתיה מעובה; היפרטרופיה של שריר הלב) ולאחד dilated cardiomyopathy (קרדיומיופתיה מורחבת; הגדלה והיחלשות של שריר הלב). סך מקרי המוות מתוך המספר הכולל של המשתתפים עומד על יחס של 1.5 מקרים לכל 100,000 משתתפים. לשם השוואה, במחקר שפורסם ב־2007 ב־British Medical Journal על ידי ד"ר דונלד רדלמאייר נמצא שהסיכון למוות פתאומי כתוצאה מאירוע לבבי אצל רצי מרתון עומד על 0.8 מקרים לכל 100,000 רצים.

לדברי האריס אין הבדל משמעותי בהיארעות מקרי המוות בהקשר למרחקי התחרות השונים. עוד ציין החוקר כי הוא אינו מבין למה טריאתלטים נתונים לסיכון גבוה יותר כתוצאה ממוות פתאומי יותר מאשר רצי המרתון ומדוע השחייה באופן מיוחד היא בעלת הסיכון הגבוה ביותר מבין שלושת ענפי הספורט. האריס חושד שהמים הקרים בשחייה עלולים לגרום להפרעת קצב, כמו תסמונת הארכת גל QT, מה שיכול לגרום למוות פתאומי. חשוב לציין שהשחייה, בהיותה המקצוע הפותח של התחרות, מלווה בדחיפות, במאבקי מיקום, בהתנגשויות רבות ובהיעדר אפשרות לנוח בעת מצוקה, מה שגורם לכך שחלק ממקרי המוות הם טביעה אמיתית. בנוסף, למשתתפים רבים אין ניסיון בשחייה במים פתוחים. "יכול להיות שהסיבה העיקרית היא כושר גופני נמוך או השתתפות רבה של ספורטאים מתחילים, למרות שמבין כל המקרים רק שניים היו כאלה שעבורם היה זה הטריאתלון הראשון", הוסיף החוקר.

מארגני התחרויות צריכים להכיר בעובדה שמקרי המוות הפתאומי מתרחשים במים ולכן הם צריכים לשקול להפחית את מספר המשתתפים במקצי השחייה או להגדיל את מספר המצילים במים. "קשה מאוד לדרוש ממארגני התחרויות לבצע סינון והערכה קלינית של המשתתפים", אומר ד"ר האריס. "כל משתתף באירועי ספורט מסוג זה צריך להיות אחראי לבריאות שלו, במיוחד אם קיימים סימנים, או גורמי סיכון אחרים, שיכולים להצביע על חשד כלשהו להתפתחות או לקיומה של מחלת לב. אנו ממליצים לכל משתתף שאינו ספורטאי תחרותי מקצועי, במיוחד בגילאים 45 ומעלה, לבצע בדיקת מאמץ מקיפה לשלילת ליקויים במערכת הלב וכלי הדם", הוסיף ד"ר הריס.    

בבדיקת מאמץ הנערכת במרכז לרפואת ספורט ולמחקר שבמכון וינגייט מביאים את הנבדק עד למאמץ מרבי בפועל, דבר שונה מהנעשה בד"כ במקומות אחרים, שבהם נקבע מראש מתי יפסיקו את המאמץ, ואז אם קיימת בעיה, מאתרים אותה בסבירות גבוהה. זאת, כמובן, למעט אותם מקרים שבהם קיימת סיבה רפואית לעצור את הנבדק לפני כן. החשש הוא שבמקרים מסוימים יכולה להיווצר בעיה קרדיאלית, דווקא במאמץ שמתקרב למאמץ המרבי וכאשר עוצרים את הבדיקה בדופק של בין 80% ל־90% מהדופק המרבי, יכול לקרות מצב שלא תאותר בעיה קיימת.  

——————————————————————————————
מולי אפשטיין – פיזיולוג, יועץ במרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט, מנהל הפורום: "חיים וספורט".