רצת האולטרה הבכירה, חנה בן שואן תגיע לישראל להשתתף במרוץ חוצה ארץ 2010; היא תרוץ לבדה את כל המרחק ל- 160 ק"מ. למשתתפים היא מציעה, "סבלנות. רגיעות. לאט לאט. תפעילו שיקול דעת, אל תתחילו מהר. ויהיה טוב. סבלנות וניסיון וכל אחד יכול לעשות את זה."

מאת:יוסי רבלין

קוראים לה חנה בן שואן, היא כבת 50 והיא מכורה לריצה. מכורה כבדה. בסוף חודש אוקטובר 2010 היא תגיע ממרחק של אלפי מילין (בטיסה) רק בשביל לרוץ כאן בנגב שלנו לבדה, מרחק בן מאה מייל, מאה ושישים קילומטרים שלמים בבת-אחת. "ולא סתם לרוץ אלא לקחת את המקום הראשון," היא מדגישה. ולמה מקום ראשון? כי ככה היא רגילה. ככל הידוע חנה בן שואן, הינה הישראלית הטובה בעולם בריצות אולטרה מרתון, דהיינו למרחקים של 80, 100, מאה ושישים ק"מ ובשנה הבאה היא עתידה לרוץ – גם כאן בישראל – כ- 225 ק"מ בבת אחת.

חנה בן שואן  חיה עם משפחתה בניו-ג'רזי שם מנהל בעלה חברת היי-טק בינלאומית העוסקת בתחום הבית החכם. לפגישתנו היא מגיעה היישר מריצת בוקר קלילה שסוגרת לה קילומטראז' שבועי בן כ- 120 ק"מ, וזה כשהיא בחופשה. מלבד בגדי הריצה הפשוטים למדיי אין עליה כל סימן לכך שזה עתה סיימה לרוץ שלוש פעמים רצוף את מסלול הר איתן שבהרי ירושלים. אורכו של המסלול כשמונה וחצי ק"מ עם עליה חדה בת כקילומטר וחצי בתומו. את זה כאמור גמעה שלוש פעמים רצופות. מערכת ההזעה שלה כמעט ולא נכנסת לפעולה במרחק שכזה.

בקרוב 225 ק"מ ריצה
אישה של ניגודים היא חנה בן שואן. קיטנת גוף, נראית כמעט אנורקטית, "נרקומנית של אנדורפינים", אבל אחרי ששומעים אותה מדברת על הישגיה בתחום ריצת האולטרה בשנים האחרונות, מבינים שמדובר בתותחית על בקנה מידה עולמי. היא מדורגת היום 14 בארה"ב וכישראלית מס' 1 בריצות אולטרה. בכל ריצת אולטרה שהיא משתתפת היא עומדת על פודיום בקטגוריה שלה, ולעיתים אף בקטגוריית הנשים כללי. כאמור באוקטובר תהיה כאן הרצה היחידה שתרוץ לבדה ריצה רצופה בת 160 ק"מ, זה יקח לה קרוב ליממה. היא תעשה זאת בין היתר להעניק השראה לאלפי הרצים מכל הארץ שיגיעו לנגב ליטול חלק במירוץ הייחודי לחוצה ארץ. כמה חודשים אחר כך היא תגיע שוב לישראל לשבור את שיאה האישי בריצה למרחק ובכלל – לעשות את אחד ההישגים המרשימים של אישה בעולם הריצה למרחק, ריצה רצופה של 225 ק"מ שיכללו את אחת העליות השטניות ביותר בדרום הארץ מאילת לכיוון צומת נאות סמדר. יהא זה בתחרות ישראמן-איש הברזל ינואר 2011 בהרי אילת.
 
בן שואן מתייחסת לעצמה כישראלית. בתה הבכורה (23) שנישאה זה מכבר, שירתה בצבא וגם שני ילדיה האחרים ישרתו לדבריה בצה"ל. היא צמחונית וטבעונית אבל נחשבת לבשלנית יוצאת דופן – המתמחה ב….בשר, היא לא אוהבת לאכול אבל אוהבת מאוד להאכיל וחלומה לפתוח יום אחד מסעדת שף בניו-יורק. היא אוהבת את החיים מאוד אבל המוטו שלה קצת מוזר ויש שיגידו מקומם: "למות ולא להיכנע לקושי." היא אומרת את זה באנגלית Die before DNF you. DNF זה קיצור של .don’t finish "אתה מפסיק רק אם אתה מתעלף או שאתה שובר רגל." היא אומרת לי בעיניים נוצצות תוך שהיא מצחקקת קצת במבוכה. היא מודעת לכך שזה נשמע בעייתי אבל כזו היא והיא לא עושה הצגות "אני מכורה. מכורה לריצות. מה אני יכולה לעשות?" ואולם כשהיא מספרת לי על חברתה הטובה גי'לי אלופת ארה"ב לריצות אולטרה שפותחת תמיד את ריצתה בספרינט כאילו מדובר במרוץ לעשרה קילומטרים – העיקר שלא ישיגו אותה חס וחלילה, היא מכנה אותה.."זו משוגעת זו". מסקנה שלי: בתחום הריצה ככל שאתה פוגש משוגע – תמיד יש משוגע גדול ממנו.

היא תמיד חובשת כובע מצחייה על ראשה, שמסתיר מחצית מפניה, משתדלת להתמעט ולהצטנע בזמן שהיא מדברת על ריצתה. כמעט מתנצלת. היא בת הקיבוץ הדתי עין צורים שסמוך לאשקלון. משפחתה עדיין שם, משפחה דתייה לכל דבר ועניין. חנה בן שואן שומרת עדיין קלות על המסורת היהודית קידוש בערב שבת ומנוחה וצום ביום כיפור. היום היחידי בשנה שהיא לא עושה בו ספורט. צמה ונחה. חוץ מזה היא לא נחה לרגע. היא יודעת שזה לא נכון ולא בריא ולא לנוח, אבל "כזו אני". 

העיתונאי הבכיר יוסי מלמן, שאף ישמש כמכתיב הקצב שלה במשך כ- 50 ק"מ במרוץ חוצה ארץ, אומר עליה: "חנה היא  אשת ברזל. אתלטית בלב ובנפש. נחושה, בעלת כוח רצון אדיר ומשמעת שקשה למצוא אותה אפילו אצל היחידות המובחרות ביותר בצבאות העולם.קשה לי להבין מאין היא שואבת את תעצומות הנפש ואת הסבולת וכוח הרצון לעשות את מה שהיא עושה – ריצות אולטרה וטריאתלונים ארוכים של איש ברזל. היא מהנחשונים של ריצות האולטרה בישראל. כלומר, היא אמנם לא מתגוררת בשנים האחרונות בישראל אך היא ישראלית בלב ובנפש. למיטב ידיעתי היא הישראלית הראשונה שרצה את המרחקים האלה של 100 ק"מ ו-100 מייל. היא גם הישראלית הראשונה שהשתתפה וסיימה את ישראמן-איש הברזל באילת 1999. ולא פחות חשוב היא חברה טובה, נאמנה ומחויבת. לא פעם היא תרמה מזמנה וכספה ברגעים קשים של שפל כדי לסייע שישראמן יתפתח ויתרחב. כמי שבאה מרקע דתי אפשר בהחלט לומר עליה נמצאה אשת חיל."

משפחה משפחה ו..משפחה
חנה בן שואן אינה שוכחת את המרוץ הראשון שלה לאולטרה. היה זה מרוץ ל- 50 מייל (כ- 80 ק"מ). היא כל כך התרגשה שהייתה לנרשמת הראשונה אליו, לכן קיבלה את מספר הרץ 1. אחד הרצים זרק בבוקר המרוץ בהומור שזו סיפרה מחייבת ועליה לנצח. היא ענתה לו באנגלית no way. הוא ענה לה you will never know. חנה בן שואן סיימה את המרוץ הזה ראשונה בין הנשים. פודיום ראשון שלה כרצת אולטרה-מרתון. מאז זה גם הפך למוטו "אתה אף פעם לא יכול לדעת. תאמין."
   
איך המשפחה מקבלת?
"על מנת להצליח בתחביב ריצת המרתון אתה צריך שלושה דברים: משפחה, משפחה ומשפחה. יש לי תמיכה רבה מהם ובראש ובראשונה מבעלי. קודם כל תודה לאל הוא מרוויח מספיק כסף כדי לאפשר לי להתמקד אך ורק בריצה שלי ולא לעבוד. אני עובדת בריצה. חוץ מזה לקחת אותי למרוצים ולהחזיר אותי, להבין ולקבל את השעות המוזרות של האימונים שלי, לקבל את העובדה שבשעות הערב אני הרוגה, אחרי שהתעוררתי ב- 4 לפנות בוקר לרוץ. אבל יד רוחצת יד, הוא מאוד תומך בי גאה בי ואני מוצאת את הדרכים שלי לתמוך בו ולהיות גאה בו. יד רוחצת יד. ברגע שיד אחת תפסיק לרחוץ גם היד השנייה תיוותר מלוכלכת. גם עם הילדים לא קל, אני כל הזמן רצה. זו ההתמכרות הזו. אני לא נחה לרגע, אז אני חייבת למצוא את הדרכים לנסות לפחות לפצות אותם. ארוחות טובות תשומת לב כשאפשר.

ביקשה 100 קיבלה 115 ק"מ בחצי יממה
מרוץ האולטרה-מרתון האחרון שלה היה לפני חודש וחצי. היה זה מרוץ ל- 12 שעות. העיקרון של המרוץ פשוט. כל אחד יוצא לריצה רצופה של 12 שעות. מנצח מי שיצליח לדחוס ל- 12 השעות כמה שיותר קילומטרים. חנה בן-שואן הגיעה למרוץ אחרי פציעה די קשה (עפה עם האופניים ושברה את עצם הבריח – כן היא גם רוכבת, גם שוחה וגם עושה קיק-בוקסינג). הובטח פרס לכל מי שיעבור את ה- 100 ק"מ במהלך הזמן הזה. היא קיוותה שתצליח להגיע למאה. בסוף התוצאה הראתה שחנה בן שואן גמאה 115 ק"מ במשך הזמן הזה."נימאס לי לרוץ מרתון. עשיתי עשרה מרתונים, הבנתי את העיקרון והגוף ביקש להתקדם הלאה. אז נדלקתי על אולטרה. מאז מרתונים כבר לא מעניינים אותי. רק אולטרה."        

למה לרוץ אולטרה?
"אני רק יכולה לדבר עלי. לי זה עושה טוב. טוב מאוד. זו תחושה אלוהית. אתה לא מתחרה בעצם מול אף אחד. רק עם עצמך. רק לסיים. ובסוף התחושה היא אלוהית".
 
מה צריך כדי להיות רץ אולטרה-מרתון?
"זה דבר מאוד קשה. מאוד מאוד קשה. אין גבול למאודים כדי להדגים עד כמה זה קשה. זה קשה ברמות שאי אפשר לתאר. לכן צריך המון בגרות, זה דבר מנטאלי אין דבר כזה שאתה לא מגיע לתחרות ולא שואל את עצמך מה אני עושה פה? אין תחרות שלא עולות מחשבות למה לא להפסיק עכשיו? למה לא  לעצור?"

הפסקת פעם?
"פעם אחת בלבד. פשוט התמוטטתי. יצאתי לרוץ חולה והגוף אמר את דברו. מאז אני לא מקשיבה לגוף."

לא?
"לא. אתה לא מפסיק אם לא נשברת לך הרגל או שהתעלפת לגמרי. יש כל כך הרבה תירוצים להפסיק. לוותר אם תתחיל להקשיב לעולם לא תסיים את האולטרה. לכן אתה חייב להגיד לעצמך או למות או לסיים. ואז תסיים. רצתי מרוץ אולטרה למאה מייל בוורמונט, אלו היו הרים שצריך לטפס. ועוד לטפס ועוד לטפס. לא התכוננתי לכאלו טיפוסים. ואז לרדת. הלרדת יותר קשה מלטפס. חטפתי כאבי תופת. תתאר לעצמך כאילו רץ לידי סכינאי, טרוריסט, ודוקר אותי שוב ושוב ושוב ברגלים עם סכין ציידים חדה. לא תפסיק (בוודאי שאני אפסיק אני עונה לה) "אז זהו שלא. לא הפסקתי. אמנם עברתי קצת להליכה. אני לא אוהבת לעבור להליכה. אבל פה עברתי להליכה באופן מאוד נדיר."

סבלת פציעות מהותיות?
"תודה לאל לא. יש כמובן את הפציעה מהאופניים שנפלתי ושברתי את עצם הבריח. חוץ מזה תודה לאל היה לה מזל. פה כאבים שם כאבים אבל שום פציעות מהותיות."
  
אז שוב אני שואל למה?
"כי זו הרגשה מדהימה. נכנסתי לזה, אני אוהבת את זה. אני מדורגת במקום ה- 14 בארצות הברית, חשבתי לקחת מאמן אישי ולהתאמן במטרה לקחת את המקום הראשון אבל אז החלטתי להסתפק במקום שלי. לא להיות משוגעת."

איך את עם תזונה?
"לא טוב. אני גרועה מאוד בכל מה שקשור במשמעת אוכל. אני צמחונית במצב קשה. לא אוכלת בשר לא אוכלת דגים, לא אוכלת ביצים אלא אם כן הן מוחבאות היטב בתוך פשטידות ירקות. לא יושבת על פסטה.  אני עושה פשטידות של ירקות וטופו. אורז עדשים, אם הייתי נחה כמו שצריך ואוכלת כמו שצריך ומתאמנת כמו שצריך אני מעריכה שהייתי משיגה תוצאות עוד יותר טובות."

עוד יש לך ביקורת על עצמך?
"כן. אני לא אוכלת מספיק, ואני לא נחה מספיק. סיימתי את המרוץ ל- 12 שעות, רצתי 115 ק"מ ולא חשתי לא התכווצויות ולא כלום. בעלי אמר לי, את רואה יכולת להשקיע יותר אם כך. למחרת כבר יצאתי לרוץ."
 
מה את אוכלת במהלך מרוץ אולטרה?
"כמעט כלום. יש לי בעיה אני מתקשה לאכול במהלך מרוץ אולטרה. זה לא עושה לי טוב למרות שבמהלך מרוץ אולטרה מאבדים כ- 10,000 קלוריות. אני מגרדת את השיטות שלי לשרוד. אני משתדלת קצת לקחת ג'לים מיוחדים ולאכול קצת יותר לפני כן. במרוץ ל-12 שעות כמעט ולא אכלתי וניצחתי בקטגוריה לקחתי מקום רביעי כללי. בהתחלה אני אוכלת קצת, אבל בהמשך לא יכולה להסתכל על אוכל. מסתדרים."

מה הטיפ הכי טוב שיש לך למשתתפי חוצה ארץ?
"סבלנות. רגיעות. לאט לאט. תפעילו שיקול דעת, אל תתחילו מהר. ויהיה טוב. סבלנות וניסיון וכל אחד יכול לעשות את זה."

אם לא היית רצה כל היום מה היית עושה?
"הייתי שפית. אני עוד אהיה. אני מעריכה שכשקצת אירגע מהריצות אפתח לי מסעדה. אני לא אוהבת לאכול, אבל אני מאוד אוהבת להאכיל אנשים.

כאמור בסוף חודש אוקטובר היא כאן לרוץ במרוץ חוצה ארץ 160 ק"מ. לפני כן התוכנית שלה עוד לרוץ במרוץ למאה ק"מ באפ-סטייד ניו-יורק או בפלורידה.

פרטים על מרוץ חוצה ארץ בשוונג