זה קורה בשקט בשקט, הרחק מאור הזרקורים, בבריכת שחייה הממוקמת בשכונה יוקרתית במעלה הכרמל החיפאי. הם מגיעים בשעות הצהריים, בעזרת הסעות מאורגנות מחלקיה התחתונים יותר של העיר, היכן שמרבית בני עדתם "מרוכזים".  בימים כתיקונם, אותה בריכה "מציפה" את האלפיון העליון, אך במשך כשעה וחצי ביום -פעמיים בשבוע הם אדוני המים. זהו סיפורם של ילדי העדה האתיופית בחיפה, אשר החליטו כי הם רוצים ללמוד לשחות, ויותר חשוב מכך: לנפץ את חומות הפחד החוצצות בין בני העדה למים.  

מאת:אילן גולדמן

השמועות מספרות, כי אמיר- מדריך השחייה ויוזם הרעיון מטעם מכבי חיפה, היה צריך לעבור כמעט בית בית ולשכנע את הוריהם המפוחדים של הילדים, כי בניהם ובנותיהם יכולים לשחות. מסתבר, כי בעדה בעלת אוריינטציה כה ברורה לענף הריצה, קיים פחד מושרש ועמוק משחייה, וממים בכלל. נתן, בן העדה האתיופית ורכז הקליטה אשר מלווה את הפרוייקט מטעם העירייה מספר, "בעדה האתיופית קיים פחד מושרש מאוד ממים, הסיבות אינן ברורות לי עד היום". נתן בן ה-34 מגלה, כי אפילו חבריו מהעדה אשר גילם כגילו, נרתעים מהכניסה למים. "היו מקרים רבים של טביעה בקרב בני העדה, וכיום ההורים אינם מאשרים לילדיהם להיכנס למים. אפילו במהלך הטיולים השנתיים של בתי הספר, או לחילופין במהלך קייטנות הקיץ. בהתחשב בכך שאנחנו חיים במדינה כה עשירה בחופי ים המצב שבו בני העדה עדיין מפוחדים למראה מים הוא די אירוני". מסביר לי נתן. 

אמיר והילדים- התדרוך שלפני הכניסה למים

צילום: אילן גולדמן

 

כתוצאה מהמצב, הילדים האתיופים חשים חוסר ביטחון ונחיתות לעומת הילדים האחרים. מפתיעה במיוחד העובדה, כי הפחד מהמים טבוע גם בילדים האתיופים אשר נולדו בישראל . "אני עובד בבתי ספר,ואני רואה שבכל טיול או בכל מצב בו נדרשת כניסה למים, אי יכולתם של הילדים האתיופים לשחות, פוגעת בביטחון העצמי שלהם בצורה קשה. הם פשוט מוותרים מראש", הוא מסביר. "גם באתיופיה אני לא זוכר כי נתקלתי בבריכות שחייה. זה קטע תרבותי אצלנו. אני לא חושב שהמערכת הממוסדת בכלל מכירה בענף השחייה. יש הרבה נהרות ואגמים אך לא בריכות". 

 

מספר מאמני שחייה איתם דיברתי במהלך הכנת הכתבה, מציעים תיאוריה שונה לנושא הקושי בשחייה, והפחד של בני העדה האתיופית מהמים. תיאוריה פזיולוגית יותר. לטענתם, יתכן ומבנה הגוף של האתיופים הוא זה אשר כה מקשה עליהם לשחות. "הם חסרים משקל בחלק התחתון של הגוף והציפה שלהם נפגעת". נתן מהנהן בראש כשהוא שומע על התאוריה." אני מכיר את הסברה", הוא מאשר. 

 

האם קיים קושי בציפה? – אמיר והילדים

צילום אילן גולדמן

 

התכנית הייחודית, אשר מתוקצבת על ידי עיריית חיפה (קרן בוסטון) ונמצאת תחת חסותה של תכנית "שילובים", בינתיים מוכיחה עצמה כפורצת דרך. התכנית כוללת 12 מפגשים בהם הילדים לומדים לשחות, והחשוב מכל, להתמודד עם המים. 90 זאטוטים בעלי רצון ברזל כבר מגיעים לבריכה באופן קבוע. אמיר המדריך, בחור שרירי ועצום מימדים, אשר מראהו עלול להטעות את המתבונן לחשוב כי מדובר בשומר ראש, מתגלה כבחור רך ומקסים. הילדים פשוט מעריצים אותו. ליטוף אחד על הראש או צ'פחה על הגב, וכל אחד מהילדים מוכן "לקפוץ בשבילו למים העמוקים". " לא לעמוקים," אמיר נוזף, וכל הילדים מתגודדים סביבו, צמאים לליטוף מידו הגדולה והאבהית.

 

אמיר לא לבד "במים". הוא אסף סביבו עוד מספר מדריכי שחייה בעלי קסם אישי וכריזמה אין סופית. "אין ברירה נחוצים כאן מדריכים עם אופי", הוא מסביר לי. וזהו בדיוק התיאור של ריקי, סטודנטית מקסימה ויפת תואר, אשר ידועה בקרב ברנז'ת השחיינים המקומיים כפצצת אנרגיה. אליהם מצטרף לירן בעל המראה של הדוקטור. לירן הוא סטודנט לפיזיותרפיה ונמצא בענף לימוד השחייה מזה שנים רבות. הילדים אוהבים אותו והוא אוהב בחזרה. יחד, הם רוצים לראות את הילדים, אשר גילם נע בין 6-11, מתגברים על פחדים וסטיגמות "וקופצים אל תוך המים העמוקים באמת", של החברה הישראלית. "הלוואי ונראה אותם ממשיכים באגודות השחייה המקומיות", הם מקווים.

 

בינתיים, המעורבים בפורייקט מספרים על תחילתו של שינוי תודעתי בקרב כל הסובבים את השחיינים הצעירים. ההורים מתחילים לראות כי הילדים שוחים ואומרים לעצמם " אם הם יכולים אז בטח גם אני יכול", מעיד נתן על המתרחש בשטח. "אני מעולם לא למדתי לשחות כי לא היו אנשים בעדה שלימדו שחייה, או מצד שני הלכו ללמוד שחייה. אני לימדתי את עצמי לשחות." עכשיו כשיש מי שילמד, נראה כי התכנית תופסת תאוצה. ישנן כבר רשימות המתנה של ילדים מהעדה וזוהי שיחת היום בקרב הצעירים. כולם גם רוצים כי אמיר, ריקי או לירן ילמדו אותם לשחות. " בהתחלה הילדים היו מגיעים ומפחדים בכלל להיכנס למים, עכשיו הם רק רוצים להישאר כמה שיותר," מתוודה אמיר אחרי השיעור של יום שלישי.

 

ריקי עם הילדים- כמה אנרגיות בבן אדם אחד?

צילום: אילן גולדמן

 

אחד מהדברים היותר מיוחדים בתכנית, הוא שילובן של הבנות האתיופיות כשוות לחלוטין עם הבנים. הבנות זוכות ל-2 נתיבי שחייה שלמים משלהן, ויחד עם ריקי הן לומדות לאהוב בחזרה את המים. גם הן מספרות, כי אחרי השיעור של יום ראשון, הן רק מחכות שיגיע כבר יום שלישי והאוטובוס יבוא לאסוף אותן מהשכונה, אל עבר הכרמל.  אחרי התבוננות בקבוצת הבנות, אני ניגש לשולי הבריכה. שם,בנימין, אחד מהילדים יוצא מהמים אחרי השיעור. הוא רטוב ונרגש. שמתי עליו עין כל השיעור, יש לו את הטכניקה, יבוא יום ואולי אף הסגנון. הוא שואל אותי, מי אתה? אני מחזיר לו בשאלה כפולה," מי אתה? אתה רוצה להיות שחיין"? הילד הרטוב בן ה-9 מיד מפקס מבט ועונה לי ב"כן" החלטי שאינו משתמע לשני פנים. אמיר מביט מהצד גאה, אני רק יכול לנחש כי הוא חולם לראות את הילד הזה הופך שחיין. "אני אוהב לשחות יותר חתירה", צועק לי בנימין הקטן לפני שאני יוצא את הבריכה. אני חושב לעצמי, "קדימה בנימין תחתור, רק תחתור".

 

 

 

 

אילן גולדמן
אילן גולדמן-עורך משנה אתר שוונג אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי

כל הכתבות שלאילן גולדמן במדור- מזרח תיכון חדש