בבידוד מוחלט, מאחורי חומות מרקיבות של בית כלא מצרי שמור, ריצה עזאם עזאם עונש מאסר ממושך שנגזר עליו באשמת ריגול. חבל כביסה שהוברח לתאו ואלפי קפיצות בכל בוקר השאירו את האסיר בקו השפיות. "הספורט עזר לי לשרוד אחרי שניסתי לשים קץ לחיי"
מאת:אילן גולדמן
את סיפורו של עזאם עזאם, דרוזי מהכפר מע'אר אשר עבד במצרים תחת חברת הטקסטיל תפרון ונעצר ב-1996 באשמת ריגול לטובת ישראל, כמעט כל ישראלי מכיר. עזאם נידון ל- 15 שנות מאסר עם עבודות פרך, מתוכן ריצה שמונה בכלא המצרי.
גם אלו הצעירים מכדי להכירו, וודאי נתקלו בצירוף המילים, "אני מודה, מודה, מודה", המזוהה עם תכנית הסאטירה 'ארץ נהדרת'. בחודש ינואר הקרוב, נראה, כי לעם ישראל תהיה הזדמנות נוספת לפגוש את האיש המפורסם בכפר מע'אר, בתור אחד מגיבוריה של התכנית 'הישרדות' VIP אשר תשודר בערוץ 10.
אל עזאם הגעתי דרך גלעד שליט. החייל, אשר נראה כה שברירי ועדין ביום שחרורו שייחרט בזיכרונותינו לעד, גרם לי להרהר בכל הנושא של פעילות גופנית בשבי. אז הלכתי ובדקתי. הסיפורים היו מאלפים, ולאחר שכבר סיימתי להכין כתבה בנושא, ציפור חכמה שאלה באוזני, "עם עזאם עזאם כבר דיברת?". כעבור ימים, מצאתי עצמי מאזין לאחד הסיפורים הספורטיביים המעניינים ביותר שיש ומשכתב.
שפיות מידרדרת
כשאדם מאבד את חירותו, לא נותר לו לחשוב על דבר מלבד משפחתו וביתו. ובכך עזאם לא היה יוצא דופן, אם נדחיק את העובדה שאת מאסרו ריצה במדינה זרה, כשאשתו וילדיו רחוקים מאות ק"מ. בתחילת מאסרו, מוחו טרוד היה באותן 15 שנים שנגזרו עליו לבלות בבידודו. "לא הייתה תקווה שאצא בן אדם אחרי כל כך הרבה שנים. אחרי שהקרובים הגיעו לבקר ניסיתי לשים קץ לחיי. רציתי לחסוך להם את הנסיעות למצרים", מספר 'השורד מהגליל' מביתו של חבר קרוב.
אחרי ניסיונות כושלים לשים קץ לחייו, החליט: "אני לא מוותר. אראה למשפחתי שיש להם גבר שיצא אליהם".
כשהוא מנהל את חייו בתא שגודלו – 3 מ' רבועים, עזאם שם לעצמו מטרה ברורה: "לנווט בעצמי את החיים". כאסיר, חיפש עתה את הדרך הטובה והמהירה ביותר להחזיר שפיות מידרדרת.
"הגעתי למסקנה, שאני חייב לעשות פעילות גופנית כדי לשמור על הבריאות, וחשוב יותר – על השפיות במקום לא שפוי. למרות התא הקטן, התחלתי לעשות שכיבות שמיכה וכפיפות בטן. קפצתי גם במקום ללא חבל. יום אחד עלה לי הרעיון לשחד את הסוהר שיביא לי את חבל הכביסה שלי מבחוץ. ניסיתי לשכנע אותו אבל הוא פחד שאשתמש בו להתאבדות. אחרי מו"מ שכנעתי אותו. נתתי לו סיגריות והוא בתמורה הביא לי את החבל".
קופץ לי
שגרת יומו של אדם בכלא היא דבר שאינו משתנה. זו של עזאם, החלה ב- 5 לפנות בבוקר כשהיה מאזין לתחנת הרדיו הישראלית היחידה שהטרנזיסטור הקטן שלו קלט – רשת ב'. כך פתח כל בוקר עם "כותרות העיתונים" של גבי גזית – והמשיך עם תכניתו של אריה גולן שנמשכה עד 8:00 בבוקר.
בשעה 8:00, היה עזאם מרים את החבל המאולתר שברשותו ומתחיל לקפוץ. "התחלתי בכמה קפיצות ביום. אולי 25 – 30. גם זה היה לי מאוד קשה. נשמתי יצאה", הוא נזכר. "שמתי לעצמי יעד להגיע ל-500 קפיצות ואח"כ 1000. הייתי קופץ בתוך התא ללא נעלי ספורט, יחף. לא הרשו לנו להחזיק בכלא נעליים עם שרוכים כי פחדו ממה שנעשה איתם. הייתי מגלגל את השמיכה שעליה ישנתי, מניח אותה על רצפת הכורכר המהודקת שבתא, וקופץ עליה".
"התחייבתי שהחבל הוא כלי של תקווה"
למרות איכות המזון הירודה והמחלות הרבות, מצא עזאם אנרגיה לקפוץ. הוא איבד ממשקלו ונחלש, אך מצא אותה במקומות שטרם המאסר, לא ייחס חשיבות לקיומם. "האנרגיה לקפיצות לא הייתה מהמזון. היא הגיעה מהמוח, מהמחשבה ומהרצון. כמו שאומרים: 'אם תרצו אין זו אגדה'. גיליתי כשאתה שם משהו בראש, אתה יכול לבצע. הבנתי שאם תציב מטרה אתה תגיע אליה".
"אחרי כמה זמן, שלטונות הכלא הבחינו, כי יש לי חבל ולאחר תחקיר אישרו אותו. אמרתי להם שגנבתי אותו כדי לא לסבך את הסוהר. הביאו את הקונסול כדי שאחתום בנוכחותו על כך שלא אפגע בחיי עם החבל. התחייבתי שהחבל הוא כלי של תקווה".
"אחרי שהתחלתי לעשות ספורט מחשבתי התאזנה.
הבנתי שלא ישברו אותי"
עם כל יום שחלף מאחורי הסורגים, התחזק האסיר עזאם עוד ועוד, מנטלית ופיזית. אם עד כה קפץ חצי שעה בקושי רב, הרי שבשנים האחרונות למאסרו כבר היה קופץ פעמיים ביום. שעה בבוקר ועוד 3/4 שעה בצהריים. חבל הכביסה הבלוי, הוחלף בחבל קפיצה תקני והמחשבות האובדניות באיזון.
"אחרי שהתחלתי לעשות ספורט המחשבה שלי התאזנה. נהייתי שקול ויכולתי לחשוב. הבנתי שלא ישברו אותי. זה הראה לי שיש בי את הכוח לעשות ולדאוג לעצמי. קפצתי במשך 4 שנים, יום יום. יומיים לפני השחרור שלי, כשכבר ידעתי שאני בדרך החוצה, קפצתי 18,000 פעם במשך 55 דקות, כשהסוהר מודד לי זמן".
איך הגיבו הסוהרים והאסירים מסביב על הפעילות שלך?
הייתי בבידוד אז האסירים האחרים לא ראו אותי מתאמן. העם המצרי הוא עם פשוט ועני. מה שעניין אותם הוא לא מה אני עושה אלא מה הם מקבלים בתמורה. הקצין הבכיר ששמר עלי היה אומר לי כל הזמן, 'כל הכבוד, הלוואי עלי'. הוא היה שואל אותי, 'איך אתה לא חושב על המשפחה כל הזמן?'. הרשים אותו מאוד, כיצד אני מוצא את הזמן ואת הכוח לעסוק בספורט. זה גרם לו להעריך אותי יותר. לאחרים היה קשה להודות בצד הטוב של 'המרגל הישראלי'. רק בדלתיים סגורות הם היו מודים בזה.
תמיד אהב ספורט
לפני שנאסר, השורד מהכפר מע'אר לא ממש עסק בפעילות גופנית, יותר צפה מהצד. "תמיד אהבתי ספורט. לפעמים הייתי רץ ומשחק כדורסל אבל רק בכלא התמקדתי בספורט", הוא מודה.
בשנת 2004, כשהשתחרר עזאם אחרי שראש הממשלה שרון חתם על עסקה להחלפתו באסירים מצריים, התחביב החדש שנרכש מאחורי חומות הכלא, נדחק לשוליים. ההמולה התקשורתית סביבו עשתה את שלה. לפני שנתיים וחצי, החליט עזאם שבינתיים תפח למשקל של 100 ק"ג, כי הגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה.
"כיום אני כבר פחות עוסק בקפיצה על חבל. אני רץ ומרים משקולות במתנ"ס. אני מתאמן 5 ימים בשבוע ורץ כל פעם 10-12 ק"מ. לפני הריצה אני עובד עם משקולות כדי לעצב את הגוף. אני שומר על תזונה נכונה, שותה קפה ללא סוכר ומקפיד לאכול חזה עוף ופירות", מתוודה עזאם אשר עומד לחגוג שמונה שנים לשחרורו בעוד כחודש ימים. "חזרתי למשקל של 82 ק"ג", הוא צוחק.
חזרה לריאליטי
עזאם עזאם כיום בן 49, אבא וסבא צעיר לנכדים אשר עומד להשתתף בתכנית ריאליטי (השרדות). להכנות פיזיות הוא לא נדרש כדי להשתתף בתכנית. הוא בשיאו. "כשעשו לי את המבחנים הגופניים של הכושר והסבולת לתכנית כבר הייתי במיטבי. אני ממליץ לך לצפות בתכנית. תראה באיזה כושר אני נמצא ותגיד לי מה אתה חושב. זה נושא לכתבה בפני עצמה", מסביר לי הכוכב ישן- חדש וממליץ לי לבדוק את קבוצת הפייסבוק שלו, 'עזאם עזאם שורד שנית ובגדול'.
ברגע של גילוי לב הוא אומר: "הפעילות שלי היום קשורה באופן הדוק לעבר. תקופת השבי תלווה אותי לכל אורך החיים. אני עדיין חולם עליה, נזכר בעונשים ובטריקות הדלת. לעיתים אני הולך ברחוב ורואה דברים שמזכירים לי את הכלא – למשל שער של בית המעלה את התמונה של סורגי הכלא. אפילו מעליות מזכירות לי את התא הקטן שלי. בגלל זה אני תמיד מטפס ברגל".
למרות שהפעילות הגופנית נכנסה אל חייו בנסיבות קשות, עזאם רואה בה כחבל ההצלה שלו באותם ימים. כיום, "החבל" מקשר אותו לחלק ההוא מצעירותו ותמימותו שנאבד בכלא המצרי ולא ישוב עוד. הוא שומר על "החבל" בקנאות ומכריז: "אני בכלל בן 41", כשהוא מחסיר את שמונה השנים שבילה בשבי. "אני לא סופר אותן". לפי מראהו הצעיר, נראה גם כי הן לא ספרו אותו.
שורדים ספורטיביים נוספים
אדיסון פנה – כורה פחם לכוד
"הזעם שלי מתועל לטובת שנאה אל ההר הזה.
באמצעות הריצה אני מראה שאני עדיין חי"
כשהוא לכוד בבטן האדמה לאחר שהמכרה בו עבד קרס לחלוטין, אדיסון פנה – כורה פחם צ'יליאני התמיד בריצה יומית של 8 ק"מ במחילות נטולות אוויר, כשהוא נעול רוב הזמן במגפי גומי.
נלסון מנדלה – אסיר פוליטי בכלא רובן
הנשיא הדרום אפריקאי השחור, שילם מחיר יקר מאוד על התנגדותו לשלטונות האפרטהייד, ומצא עצמו נידון למאסר ממושך של 27 שנים. את מרביתן בילה באי רובן. מנדלה שמר על שיגרה קפדנית אשר כללה התעמלות. מידי יום היה מנדלה מתעורר ב- 4 לפנות בוקר כדי לבצע שלושה תרגילים מרכזיים אשר כללו שימוש במשקולות חופשיות. גם עם שחרורו מהכלא, המשיך מנדלה לשמור על השגרה, אותה הקפיד לקיים משנת 1940.
אילן גולדמן
עורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי בעל תואר במזרחנות
כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש
צילומים: באדיבות עזאם עזאם
