מאת:דפנה שב
לא פעם שמענו את המשפט, בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים. אני זוכרת המון ריצות ארוכות שפתאום המשפט הזה עלה לי לראש והבנתי, דווקא אז, כמה הוא נכון. אבל זה לא הסתיים בכך. גם השגרה שלנו, בחיי היומיום יכולה להוביל לבדידות הזאת. כל ההתנהלות שלנו כרצים אינה מובנת לכל אחד ולפעמים אנו מרגישים בודדים במערכה.
זוגיות וריצה
ספורטאים רבים משלבים בין אורח החיים הנוקשה שדורש מהם הספורט, לבין הזוגיות.
אבל תהיתי מה קורה כאשר שני בני הזוג עוסקים בספורט בצורה תחרותית, ומה קורה בעצם כשהאשה יותר טובה….?
השאלות האלו הכניסו אותי לתסבוכת לא קטנה. על מנת לקבל תשובות יצאתי לשאול אנשים (בעיקר בנות) וקיבלתי המון תשובות ובעיקר כמה השקפות על הנושא.
לאחר סיכומים של מגוון התשובות שקיבלתי ראיתי כי אפשר להבחין בין שתי קבוצות.
הקבוצה הראשונה, של הנשים הרווקות שהחלו לעסוק בריצה בצורה אינטנסיבית ואחרי תקופה מסויימת נכנסו לזוגיות.
הקבוצה השנייה, קבוצה של נשים שהיו כבר במערכת יחסים מבוססת (גם נישואין) ורק אז החלו לעסוק בריצה (להתאמן למרתון למשל).
כמובן שהמחקר שלי אינו מדעי אבל הטענות שעלו הינן דומות: הקבוצה הראשונה טענה כי באופן מסויים כאשר התחילו לצאת עם בחורים, הן חשו כי העובדה שהן רצות למרחקים ארוכים מהווה איום על בן הזוג.
לעומתן, בנות הקבוצה השנייה דווקא קיבלו תמיכה מלאה מבן הזוג ואף החלו להתאמן ביחד.
כמובן שיש מקרים יוצאי דופן שאינם משתייכים לכאן או לכאן.
עוד נתון שחשוב לזכור, היא ההפרדה בין הרמה המקצוענית לרמה החובבנית. כמעט כל ספורטאי מקצוען מקריב המון מחייו האישיים ובפירוש הספורט יותר חשוב. לא פעם אנו שומעים "אגדות" על מאמנים שאוסרים על מתאמניהם להיכנס למערכת יחסים בתקופת אימונים אינטנסיבית.
לרוץ ביחד מרתון חוויה של החיים!
במהלך החיפושים אחרי תשובות, פניתי ליורם ואתי איינר. שניהם רצים, נשואים פלוס שני ילדים. אם מסתכלים על התוצאות שלהם אפשר לראות כי באופן יחסי (בהשוואה לנשים ברמה הארצית) אתי היא הטובה מבינהם. היא מחזיקה בשיא לריצת מרתון 2:49 שעות.
יורם ואתי הכירו דווקא בעקבות התחביב המשותף, ובשל הישגיו של יורם הוא אף יכל לעזור לה באימונים ותחרויות. הם דחו את עניין הילדים בגלל הריצה. לפני הילדים, יורם מספר, "אני הייתי מוותר בקטע של הריצה אם היה צריך, אני גם פחות תחרותי".
מהבחינה הזו היה להם מאד קל בזוגיות, הם הבינו זה את זו. מה גם, שהריצה עבור אתי היתה קריירה.
"אם היו שואלים אותי קריירה או ילדים, הייתי אומר ילדים". יורם מסביר את העובדה שבסופו של דבר נשים רוצות להביא ילדים ומוותרות או לוקחות פסק זמן מהריצה.
על סוגיית הקבוצה הראשונה, של הנשים הרווקות הוא אומר שהוא לא מופתע. "אני רואה את זה גם אצלנו בקבוצה, וגם ברמה החובבנית בכלל, שיש פה בעייתיות מסויימת. נגיד מישהי או מישהו שרצים 100 ק"מ בשבוע, תמיד מישהו יהיה יותר עייף וזה משפיע על הכל. צריך שהצד השני יבין ויהיה מודע לעניין".
אתי ויורם, הם המקרה הרצוי והטוב ביותר בהקשר הזה, יש הבנה הדדית והיום ברור להם שהילדים במקום הראשון. "צריך לדעת גבולות, מתי להרפות שיש צד שני". יורם מסכם.
בעקבות הכתבה שעשיתי על פאם ריד לפני מספר שבועות החלטתי לקרוא את הספר שכתבה. זו היתה הזדמנות מצויינת להיכנס לכתביה של ספורטאית מקצוענית ושמחתי לגלות עמודים לא מבוטלים בענייני זוגיות, ספורט, והשילוב בינהם.
"ריצה אינה יכולה להיות מופרדת משאר הדברים בחיי, בעיקר ממערכות היחסים הקרובות ביותר שלי". היא כותבת עוד: "אני חושבת שאנשים יודעים שנישואין הם הרבה יותר מסובכים ממה שהם תיארו שיהיו, במיוחד נישואין שמעורבים בהם לא אתלט אחד אלא שניים. אם יש בבית אחד שני אנשים מאד תחרותיים צפוי שתהיה דרמה. יהיו זוגות שישתמשו אחד בשני כדי לקבל מוטיבציה לעצמם כדי שישכנעו עצמם על מה הם יכולים או לא יכולים לעשות, ויהיו שיאשימו אחד את השני על דברים שהם מרגישים אשמים לגביהם. מצד שני, אפשר לראות איך זוגות כאלו יכולים להפוך אחד את השני לטובים יותר וחזקים יותר אפילו אם הם מושכים את החבל בכיוונים מנוגדים. זה באמת יכול לקרות, אם שניהם ממשיכים למשוך. ברגע שאחד מרפה שניהם ייפלו לאדמה".
בעלה של פאם הוא שהכיר לה את ריצות האולטרה, ואף קודם לכן הם השתתפו ביחד בתחרויות "איש ברזל". כבר מההתחלה פאם בלטה בכישוריה, והיתה מהירה מבעלה. בתחרויות הראשונות הוא היה מתעצבן כאשר היתה עוזבת אותו אחרי שסיכמו לרוץ ביחד. בשלב מסויים בקריירה של פאם, החליטה שבעלה לא יגיע לתחרויות. החלטה שמטרתה לנטרל את המחשבות ה"מיותרות", להיות מפוקסת אך ורק בתחרות.
"בשביל אנשים מסויימים ההשוואה של נישואין לריצת אולטרה קשה יכולה להיראות ראייה עגומה.
בשבילי, זה בכלל לא מדכא. זו פשוט המציאות היומיומית. זה מה שאני רגילה לו. ולהיות כנה, זה מה שעובד בשבילי. אני באמת לא מאמינה שכל נישואין הם גן עדן".
לשם שינוי אין לי היום איזה שהן מסקנות חד משמעיות. מה שבסך הכל קרה הוא שנחשפתי לסוגייה מאד
מעניינת שמעסיקה לא מעט נשים וגברים העוסקים בריצה למרחקים ארוכים בצורה זו או אחרת. אני חושבת שבסופו של דבר זה עניין של איזון וסדר עדיפויות. אם ספורטאי/ת מאוהב/ת בריצה יותר מאשר בבן או בת זוגו, זה עניין שלו בלבד, וכל אחד מקריב מה שהוא יכול.
ולאותה קבוצת נשים ראשונה, יש לי רק מילות עידוד וחיזוק, על היותכן נשים חזקות ונחושות. אני חושבת שלהיות רצה למרחקים ארוכים זו מעלה. אין זה דבר שאמור לאיים על גבר, להיפך, זה צריך לתת לו השראה.
תודה רבה ליורם איינר!
כתבה בנושא בעיתון הניו יורק טיימס
