דעה #01: חגי אשלגי
בתחילת נובמבר נערך מרתון ניו-יורק בשנתו ה-45 מאז שהחל ב-1970. תוצאת המנצח, סטנלי ביווט מקניה, עמדה על 2:10:34 שעות למרות 10 ק"מ אחרונים מהירים במיוחד. תוצאתו של השלישי, לליסה דסיסה האתיופי, עמדה על 2:12:10 שעות. תוצאות איטיות יחסית למרתון ניו-יורק הענק, למרות תנאי מזג אוויר טובים בהחלט. החלטנו לחזור להשוות בין תוצאות 100 הגברים המסיימים בשנת 1982 לבין 2015. לא השוונו בין הנשים, כי ב-1982 ריצת המרתון הנשית המקצוענית היתה בראשית דרכה, ואפילו לא היתה עדיין מקצוע אולימפי.
נתוני ההשוואה בין תוצאות 100 המסיימים במרתון ניו-יורק 2015 לעומת הנתונים של שנת 1982.pdf
מנצח מרתון ניו-יורק השנה על הפודיום. סטנלי ביווט | צילומסך
עוד כתבות בנושא
שערוריית סמים חדשה בארה"ב והפעם בריצה למרחקים
האם האתלטיקה העולמית על סף קריסה?
דיווחים בבריטניה: מו פראח החמיץ שתי בדיקות סמים
אלה עיקרי הממצאים:
- המנצח והסגן שלו ב-1982 הקדימו את המנצח וסגנו משנת 2015 ביותר מדקה.
- בכל אחד ואחד ממקומות 3-7, ללא יוצא מהכלל, הרצים של שנת 1982 היו מהירים יותר מאלו של שנת 2015, אם כי לא בהפרשים גדולים.
- המסיים העשירי ב-2015 עשה זאת ב-2:15:49 שעות. המסיים עשירי ב-1982 עשה זאת רק ב-2:14:00 שעות. הפרש של כמעט שתי דקות לטובת 1982.
- במקום ה-20, היתרון של רצי מרתון 1982 על 2015, גדל ל-10 דקות.
- היתרון של המסיים במקום ה-50 במהדורת 1982 על מקבילו ב-2015, הוא מעל 15 דקות!
- עד המקום ה-100, היתרון של רצי 1982 על רצי 2015 נשמר על יותר מ-15 דקות.
- אין אפילו רץ אחד ויחיד מבין 100 הגברים הראשונים שסיימו את מרתון ניו-יורק ב-1982 שלא היה מסיים לפני מקבילו ב-2015.
חשבנו שהריצה בכל מקום. חשבנו שהמרתון הוא נחלת מיליונים, ושאלפים מובילים לאלופים. חשבנו שההתפתחויות של המשקאות האיזוטוניים, הג'לים, תוספי התזונה, שיטות האימון, הנעליים, הציוד, רק קידמו אותנו קדימה. אבל המספרים מדברים בעד עצמם. לפני 33 שנה, הצד הגברי של מרתון ניו יורק היה מהיר בהרבה.
האם הטריאתלונים ותחרויות איש הברזל גזלו מהמרתונים את רצי הצמרת? האם פשוט הולך הדור ונעלם? האמת, לי אין עדיין הסבר מקיף ומשכנע. רק דבר אחד ברור לי, ידידי דן שלזינגר (עדיין המרתוניסט היהודי המהיר בכל הזמנים) עם אותה תוצאה שקבע במרתון ניו-יורק כשסיים שם שלישי בשנת 1982 (עם 2:11:54 שעות), היה מסיים שלישי במרתון ניו יורק גם ב-2015.
דעה #02: אילן זיסר
כל חובב אתלטיקה יודע שהשנים האחרונות היו שנות הפריצה של המרתון. שיא העולם לגברים (הדיון כאן מתרכז בתוצאות המרתון לגברים, אצל הנשים, ממבחר סיבות התמונה שונה) נשבר פעמים רבות וכעת הוא מתחת ל-2:03 תוצאה שרק לפני מספר שנים היתה דמיונית לחלוטין. אתלטים רבים מוותרים או מקצרים קריירת מסלול ועוברים למרתון. מספר המשתתפים במרתונים ברחבי העולם עולה משנה לשנה ורץ שלא יורד מ-2:06 לא יכול להחשב בצמרת העולמית. לפני שלושים שנה תוצאה כזו היתה טובה מהשיא העולמי.
קבע תוצאה טובה מזו של סטנלי ביווט שניצח לפני מספר ימים במרתון של השנה. אלברטו סלזאר צילום: WIKIMEDIA COMMONS
ובכל זאת, כאשר מסתכלים על תוצאות תחרויות מתחילת שנות השמונים, מגלים שההתקדמות בריצה האולימפית הארוכה מכולן לא כל כך מורגשת. המנצח של מרתון ניו יורק בשנת 1982, אלברטו סלזאר, קבע תוצאה טובה מזו של סטנלי ביווט שניצח לפני מספר ימים במרתון של השנה. אבל, העובדה הזו מספרת רק חלק קטן מאוד מהסיפור. הרץ שסיים במקום ה-100 בשנת 1982 סיים בתוצאה של 2:25:45. התוצאה הזו היתה מביאה אותו למקום העשרים בשבוע שעבר. ההבדל הזה עצום. הוא מבטא משהו שהוא מעבר למקרי או לאנקדוטלי. זוהי עובדה הקוראת להסבר. אני אביא את שלי.
יש לפחות שלוש מגמות גדולות בריצות המרתון בשלושים השנה האחרונות. הראשונה היא השתלטות הרצים ממוצא מזרח אפריקאי על התוצאות הטובות בתחום. כיום, כל הרצים ברמה העולמית הגבוהה, מגיעים מאזור קטן יחסית באפריקה. חלקם אזרחים של מדינות אחרות אבל במקור הם אתיופים או קנייתים או בני אחת המדינות האחרות באזור. יש דעות שונות על הסיבות המדוייקות לתופעה הזו אבל מבחינה סטטיסטית היא מובהקת לחלוטין. ב-1982, כלל לא היו רצים אפריקאים ברשימת מאה הראשונים בניו יורק.
מגמה שנייה היא הפיכת המרתון לספורט עממי. בתחילת שנות השמונים רק אנשים יוצאי דופן, בעלי קשיחות גופנית ומנטלית החורגת מהממוצע השתתפו בארוע. ריצת מרתון נחשבה מחוץ להישג ידם של רוב האנשים הרגילים. מרתון ניו יורק היה הארוע המוביל בשינוי המגמה הזו. הארוע הזה תידלק את מהפיכת הריצה/ג'וגינג הנוכחית והפך את המרתון לארוע ש-"כל אחד יכול לעשות אותו". זה גרם עליה ניכרת במספר מסיימי המרתון בעולם ולירידה ניכרת בתוצאות הממוצעות. יש סיבות רבות לשינוי הזה. חלקן טכנולוגיות וחלקן תודעתיות אבל כם כאן, השורה התחתונה היא שמליוני אנשים רצים מרתון עתה בוד שלפני שלושים שנה דובר רק על מספר קטן של מאות אלפים או אולי אפילו פחות.
ולבסוף, יש את הכסף. ענף מרוצי הכביש ובראשו המרתון מייצר תנועות כספים בהיקף גדול. תשלומי המשתתפים, חסויות, תיירות, פרסים למנצחים וזכויות טלוויזיה. כל אלה רוויים בכסף שהפך את הענף להיות ממוסחר יותר ופחות מוכוון אתלטיקה. הכסף הגדול הוא תוצאה של הגידול המשמעותי במספר האנשים שרצים ובהתעניינות. הוא שמושך לענף אתלטים טובים שאחרת היו בוחרים בענפים אחרים. אבל, צריך לזכור שרק אתלטים מעטים יכולים להתקיים בכבוד רק מפרסים כספיים על הישגים ספורטיביים. עיסוק באתלטיקה הוא מקור הכנסה גרוע לכמעט כל האתלטים בעולם ויש רק מעטים ביותר שהם יוצאי דופן.
כאשר מביטים על שלוש המגמות הללו יחד, אפשר להתחיל להבין את תמונת התוצאות. האתלטים ממזרח אפריקה השתלטו על הצמרת הגבוהה של הענף. מבחינה הכרתית, כל אתלט שמחוץ למעגל הזה מרגיש שאין לו כלל סיכוי להגיע לצמרת הענף. אתלט כזה יבחר לעסוק בדברים אחרים. בארה"ב התמונה הזו לחלוטין ברורה. לקבוצת רצי המרתון הטובים כיום בארה"ב, לא היה סיכוי לו התקיימה תחרות בינם ובין הקבוצה המקבילה בשנת 1982. הפיכת הענף להמוני, לא הביאה אליו כלל רצים טובים נוספים. יתכן אפילו וגרעה. אתלטים שהם חזקים למדי, רצו פעם להיות חלק מענף מאתגר שנחשב כמיועד לאנשים קשוחים ויוצאי דופן. כיום, כאשר "כל אחד יכול", הם מחפשים אתגרים אחרים.
והכסף גם הוא, באופן מעניין, מרחיק אנשים. בתחילת שנות השמונים, לא ציפו האתלטים להרוויח כסף באופן ישיר מריצה. הם היו שם בשביל האתגר ובשביל התהילה המקומית, זו שבין חבריהם לענף. כיום, התיגמול למנצחים כספי אך הוא נמצא מחוץ להישג ידיהם של רוב האנשים. כאשר הגעת למקום המאה במרתון ניו יורק בשנת 1982 השגת משהו. השגת הכרה בכך שאתה טיפוס קשוח שעושה דבר יוצא דופן. כאשר אתה מגיע למקום העשרים במרתון ניו יורק 2015, לא השגת דבר, בטח לא כסף.
והערה מקומית לסיום: במרתון טבריה 1982 קבעו 24 ישראלים תוצאה של 2:40 או טובה יותר. בשנת 2015, מספר הישראלים שעשו זאת היה 10. זו עובדה מעניינת בהתחשב בכך שמספר המשתתפים השנה היה גדול פי שישה.
המרתונים משתנים ומתקדמים אבל הכיוון אליו הם הולכים, לא לחלוטין ברור.
דעה #03: ד"ר שמי שגיב
שמי שגיב ייצג את ישראל באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 במרתון האולימפי, לאחר שרץ באותה שנה מרתון ב-2:18:23 שע'
מרתון ניו יורק אינו נחשב כמרתון מהיר, יש לא מעט עליות וירידות מהגשרים, ומי שאינו יודע לרוץ לאורך המסלול צפוי ללא מעט קשיים. זו הסיבה מדוע קיימים חריגות קיצוניות בתוצאות. זה נכון בתקופה שלי, אלברטו סלזאר, שהיה לי הכבוד להתאמן אתו ביוג'ין אורגון, רץ ב 1983 בתוצאה של 2:08 אם אני זוכר. והוא ניצח את מרתון ניו יורק 3-4 פעמים. צריך ניסיון כדי לרוץ טוב את המסלול הלא קל הזה.
כיום יש ריבוי של מרתונים גדולים בעולם. בתקופה של ראשית שנות השמונים, היה את מרתון ניו יורק, בוסטון, ועוד 2-3 מרתונים נחשבים באירופה. משום כך, האליטה של המרתוניסטים מתחלקת על מספר רב יותר של מרתונים היום ויתכן כי מרתון ניו יורק כבר לא נחשב כמרתון שאליו באים על מנת לעשות תוצאה מהירה.
הרץ האתיופי הטוב בכל הזמנים. היילה גברסלאסי | צילום: erik van leeuwen
בשנות השמונים, מרבית המרתוניסטים, כמו אלברטו סלזאר, או קארלוס לופז, שניצח את אולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984, שבה השתתפתי, הגיעו למרתון מהאתלטיקה. הם היו רצי 5,000 ו 10,000 מצוינים, כמו גם המעבר של היילה גבריאלסלסי. כיום נראה שמרבית המרתוניסטים כלל לא עברו תקופת הכשרה במרחקים הקצרים והמהירים יותר, שלטעמי פוגעים ביכולת לרוץ מהר את המרתון. כשאני קבעתי את השיא שלי במרתון ב-1984 בתוצאה של 2:18, עשיתי זאת לאחר עונה של אימונים ל-5,000 ו-10,000 על המסלול.
דעה #04: יאיר קרני
יאיר קרני היה שיאן ישראל במרתון כאשר רץ במרתון טבריה בשנת 1981 זמן של 2:17:24 שע'
תוצאת השיא שלי בניו-יורק היתה 2:19:57 שע' בשנת 1979, מה שהיווה מקום 17 מתוך 23,000 רצים. התוצאה הזאת היתה מדרגת אותי כיום כיום במקום ה-14.
"תוצאת השיא שלי בניו-יורק היתה 2:19:57 שע' בשנת 1979" | צילום: באדיבות יאיר קרני
בעשור האחרון, כך אומרת השמועה, רוב רצי ה-10,000 מ' ו-5,000 מ' לקחו E.P.O. השנה, הצליחו, תודות לטכנולוגיות חדישות של חיתום DNA לעלות על נוטלי ה- E.P.O. מארגני מרתון ניו-יורק האחרון הודיעו מראש על בדיקות דם, כך שלמעשה הרצים הגיעו נקיים. מסקנה – התוצאות כיום משקפות את האמת ואת המציאות כהווייתה.
בימים אלו אנו מתבשרים בתקשורת על הסתרות מידע ושוחד באיגוד י האתלטיקה העולמיים וכי יתכן שגם מו פארח היה נגוע בנטילת E.P.O ושהוא חשוד לכאורה במתן שוחד ב-I.A.A.F כדי להסתיר את החשדות הללו.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
יש לכם מה להוסיף? יש לכם דעה שתעבה ותשליך על הדעות שקראתם? אתם מוזמנים לשתף אותנו כאן בתגובות ולפתח את הדיון
כתבה טובה על תופעה מרתקת
היי. חגי הפנה אותי לכתבה המרתקת. תודה על התייחסות מעניינת מצד כל הכותבים.
כמה הערות שלי:
1) אני חושב שהשוואת זמני המנצחים בניו יורק כדי לאפיין מגמה, היא בעייתית ולא מספיק נכונה. ביווט, קמוורור, דסיסה וקיפסאנג בשום אופן אינם בעלי יכולת פחות טובה משהיתה לסלאזאר בשיאו. חייבים להתייחס לאופן שבו התנהלה הריצה. השנה בניו יורק היתה ריצה טקטית מאד, עם סיום בקצב חסר תקדים של 28:35!! לעשרה הקילומטרים האחרונים (שאינם קלים). 2:51 לקילומטר, זה מהיר משמעותית מקצב שיא העולם, ולמיטב ידיעתי זהו הספליט המהיר אי פעם לעשרה קילומטרים בתוך מרתון. המשמעות ברורה: אם סלאזאר בשיאו היה בדבוקה עד הקילומטר ה-32 (בתסריט מירוץ כזה) – הוא היה מפסיד, ובפער משמעותי.
2) יש בעיה בהשוואת מגמות על בסיס מרתון יחיד. אם נבחר דווקא את לונדון, ברלין, דובאי, שיקגו, או נתון כמו 20 הרצים הטובים בעולם במהלך השנה כולה – בקרב רצי העלית 2015 בבירור יותר חזקה מ – 1982.
3) נזכור ששיא המסלול בניו יורק נקבע על-ידי ג'פרי מוטאי, 2:05:06.
4) בהתייחס ל-20 הרצים הטובים בעולם בשנה נתונה (לפחות) בעשר השנים האחרונות (ועוד יותר בארבע השנים האחרונות). וגם השנה (חלשה יחסית לקודמת, עם תחושה של "רגיעה" יחסית) ראינו כמה תוצאות שבשנת 1983 לא דמיינו אותן. אי אפשר, למשל, להמחיש את האיכות של וילסון קיפסאנג לפי ריצה אחת חלשה שלו, כשמדובר במי שרץ 6 פעמים מתחת ל – 2:05, שתיים מהן מהן מהר מ – 2:04.
5) אילן התייחס לטובי הרצים האמריקאים. טובי הרצים האמריקאים לא התחרו בניו יורק השנה בגלל שהם מתכוננים למרתון המבחנים האולימפיים. צריך לקחת בחשבון שבעשור האחרון היו מספר קטן של רצים אמריקאיים שבהחלט היו יכולים להתחרות כשווים מול סלאזאר בשיאו: הול (שדי נעלם בשנים האחרונות), קפלזיגי (שאמנם רץ השנה בניו יורק, אך הוא כבר עבר את גיל 40), ריצנהיין.
6) כאן זה מתחיל להיות מעניין והצבת השאלה מאוד במקומה. הפערים בין תחילת שנות ה – 80 למה שקורה היום מאד מובהקים ככל שמתייחסים ל"עומק" וככל שעוברים מהרצים המהירים ביותר לרמות הסאב עלית. להשוואה מספרית מפורטת של רצי סאב 2:13, 2:14, 2:15 בבדיקה לפי שנים (שנות ה – 70 עד 2009), ר' כאן (malmo) – http://www.letsrun.com/forum/flat_read.php?thread=3777491. המגמה עוד יותר ברורה כשמתייחסים לרצים מהירים מ- 2:20, 2:22.
7) הסיבות לכך הן בעיקר תרבותיות. הראנינג בום השני (מאז שנות ה-90) הוא בעיקרו של ספורט פנאי, של חובבים וגם של רצים מבוגרים יותר. בראנינג בום הראשון – שנות ה70 עד אמצע שנות ה80 דובר במספרים קטנים בהרבה, אך הוא כלל הרבה מאד רצים בגילאי 20-25, עם רקע אתלטי, שהקדישו את עצמם לאימונים ברמה הגבוהה ביותר. גם בשנות ה- 80 המוקדמות הרצים האלו לא הרוויחו כסף, אך כנראה שהיום רוב האנשים בשלב הזה לחייהם מרגישים לחץ גדול יותר להתקדם בלימודים, קריירה וכו' על חשבון מיצוי היכולת בריצה. המגמה מאד ברורה בארה"ב, אנגליה ומדינות נוספות.
8) ישנה מגמת שיפור ברורה, גם ב"עומק", ביחס לסוף שנות ה-90- תחילת שנות ה-2000. המגמה קשורה לפריחה של training groups לבוגרי קולג' ברמת סאב עלית, וגם לפריחת אתרי הריצה באינטרנט. עדיין הפער משמעותי ביחס לתור הזהב של תחילת שנות ה-80.