איך זה שיש לנו רק מילה אחת לתאר "בוץ"? הרי יש כל כך הרבה סוגים שונים של בוץ

מאת:יעל גורלי

יש "בוץ נדבק", שנאגר אט אט על סוליות הנעליים, עד שאת מוצאת את עצמך רצה על עקבים שלא היו מביישים דוגמנית מסלול. מידי כמה צעדים הגוש משתחרר תוך כדי הצעד, ואת מפליטה אנחת רווחה, רק כדי לגלות בצעד הבא שעל הנעל השנייה עדיין יש משקולת.

ה"בוץ הדביק", לעומתו, בכלל לא רוצה להשאר לך על הנעל. למה ללכלך אותה? הרי הנעל נשארת שלו. כל צעד הוא משיכה, שאין לדעת אם תגמר בריצה יחפה.

דווקא "הבוץ הטובעני" יותר סימפטי משניהם, כי הוא מדרבן אותך לרוץ מהר יותר. תישארי במקום כמה שניות ונדמה שתישארי שם לנצח.

חברו, "הבוץ החלקלק", שם לו למטרה להפיל אותך לבוץ הטובעני, או סתם לאחת השלוליות שבסביבה. וכך אנו רצים מ-1:30 בלילה ועד קצת אחרי הזריחה, בין בוץ לבוץ, מגלים שרירים חדשים ברגליים.

הזריחה מגלה לנו את הנוף הנהדר של שפלת יהודה. שדות חיטה מוריקים, גבעות פסטורליות, מרבדי פריחה בלתי נגמרים. לא המקום שהייתם מתאמצים להגיע אליו בטיול, אין "אטרקציות", אבל זה אזור יפיפה ונהדר. אנחנו נמצאים ב"רוגיין", מה שאומר שיש לנו 12 שעות לנסות לאסוף כמה שיותר נקודות ולחזור לנקודת הסיום. למי שרוצה לנווט האתגר הוא לנווט, בשבילי האתגר הוא לשרוד.

הנוף הנהדר של שפלת יהודה
צילום:קובי אורן

הרוגיין היתה "תחרות המטרה" שלי. המרכאות שם בכוונה. אני לא טיפוס של תחרויות או של מטרות. אבל בחרתי במושג הזה כדי להבהיר כמה רציתי להיות שם וכמה רציתי לסיים "בחתיכה אחת". כשלוקחים אתגר כזה, זה מגיע עם הרבה "למה?!" מהסביבה הקרובה.

אין לי תשובה חד משמעית. ברוגיין הקודם עשיתי 8 שעות ואלה היו 8 שעות של טירוף חושים. ברוגיין הקודם התפרקתי אחרי 7 שעות. אז רציתי להנות ורציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה גם 12 שעות. לא היתה פה שאלה מבחינתי כמו שאין שאלה האם אני משתתפת ברוגיין הבא או לא. זה פשוט "זה".

קצת אחרי הזריחה החלפנו ל"בגדי יום", מילאנו את המים בתיק וניסינו הלתחיל את היום מחדש, "חדשים עם הריח של הניילונים".

זה לא ממש עבד. שמש זורחת זה נהדר ושטח נטול בוץ זה נפלא, אבל מה שהרגליים עברו בשעות האחרונות נשאר איתן. בכל זאת, רצנו במישורים ובירידות, הלכנו בעליות, הכל לאט. רוב הזמן ראיתי את הגב של הקבוצה שלי. זה נשמע רע, אבל זה לא הפריע לי. היה ברור לי שאני לא ברמה שלהם, גם אם לא הרבה מאחורה. בכמות האימונים שלי, להיות שם איתם זאת מספיק סיבה לגאווה.

בתחרות כל כך ארוכה, הזמן מתנהג מוזר. במשך שעות לא קורה כלום, חוץ מריצה בעצם, אבל הזמן טס. אני שמחה שהוא עובר, למרות שמוזר לי לחשוב "רק עוד 7 שעות זה נגמר". אני עצובה שהוא עובר, כי לא יהיה מספיק זמן לאסוף עוד תחנה. אני בהלם מכמה מהר הוא עובר ומכמה הרבה זמן זה. 12 שעות, אני קולטת רק בבוקר, זה המון זמן.

כתבי שוונג בפעולה- תומר גמינדר בחזית ויעל גורלי מימין. משמאל אבי אדלר
צילום:קובי אורן

קשה לי ואני איטית, אבל אני לא מתפרקת. אני יותר איטית מכולם, אבל כולם מותשים. הבוץ גבה את המחיר. אנחנו מחליטים אחרי 10 שעות בערך לחתוך לסוף, לא ברור לנו כמה זמן זה ייקח במצב הנוכחי. ההחלטה חכמה, כי אני כבר באמת שבורה.

הקילומטרים האחרונים ארוכים ונקודת הסיום רק מתרחקת עם כל צעד. בסופו של דבר סיימנו ב-11 שעות בערך, משהו כמו 50 ק"מ. מנקבים את הנקודה האחרונה, מקבלים "קבלה" על הנקודות שאספנו, ומתישבים לארוחה והורדת נעליים מבורכת. וואו, זה היה קשה.

תודות אינסופיות לקבוצה שלי! היה תענוג להתבצבץ איתכם לפנות בוקר בקור. לתומר, שבזכותו הגעתי לנקודות בדרך ובעיקר בזכותו הגעתי לרוגיין. לאבי, שהתגלה כנווט מוכשר וסבלני. לקובי, שהיה יכול לעשות קילומטראז' כפול וגם להספיק לשתות קפה במנטה. היתה חוויה מדהימה!

קישורים: מרוץ, ריצה