מאת:קובי בכמן
חובבי הריצה בישראל מתגעגעים לתקופה בה היו מאבקים על המסלול ובמירוצי הכבישים בריצות הבינוניות והארוכות. שמות כמו אריה גמליאל,
מחזיק השיא הישראלי ל10,000- מ' (28:42.9 דק'), מאז 1984, דב קרמר, מחזיק בשיא הישראלי במרתון (2:15:45 שע'), יובל וישניצר,
מחזיק השיא הישראלי ב5,000- מ' (13:39.8 דק') מאז 1974, יאיר קרני, ציון חצרוני ועוד רבים טובים אחרים היוו מודל חיקוי לנוער בישראל. ומה היום?
מעיון קצר בטבלת עשרת הטובים במקצועות הריצות הארוכות לגברים
אנו רואים שהשולטים היום בכיפה הם הרצים, שעלו לפני מספר שנים מאתיופה, כמו היילה סטאין, וודג' זבדיה, אסף בימרו ואחרים. כנראה שהפיתוי להיות כדורגלן,
כדורסלן או טניסאי הוא גדול יותר לבנים מאשר להיות רץ למרחקים ארוכים, או שמא בני הנוער מעדיפים היום לעסוק בספורט קשוח פחות, או שמערכת איתור הכשרונות בתחום זה כשלה.
ניגשתי לדפי התוצאות של מירוצי הכבישים משנת 2002 וניסיתי לאתר את המצטיינים מקרב בני הנוער בשנה החולפת. מטרתי היתה לזהות מי אלו שעדיין
מוכנים להזיע ולהתאמץ במסלול האתלטיקה ולהזמין אתכם הקוראים, המאמנים האתלטים וקוראים נוספים לדון בנושא הכאוב – פיתוח תשתית לריצות הארוכות בגילאים הצעירים.
איתי גלזר בחברת מאמנו יאיר קרני
הראשון, והצעיר בחבורה הוא איתי גלזר, בן 16 מהיישוב רעות. איתי התחיל לרוץ לפני שלוש שנים במסגרת חובבנית לבד. באופן מקצועי החל להתאמן רק לפני שנה. במירוץ
מכבים –רעות (למרחק 9900 מ', מדייק איתי) השנה השיג 35:19 דק'. מה היה המניע שלך להתחיל לרוץ אני מקשה? " באליפות בתי הספר בכיתות ז' וח'
האיזורית הצטיינתי. המורה שלי רשם אותי לתחרות הארצית ושם הגעתי דווקא רק למקום העשירי. למרות זאת החלטתי להמשיך לרוץ לבדי או עם חבר. בבית הספר לא היה
שום גורם שדחף אותי להמשיך. זה אני לבד ולפעמים חבר. בהתחלה רצתי רק 3 ק"מ, אבל לאט לאט הגדלתי את המרחק עד 10 ק"מ. החיידק נדבק אלי ולא הפסקתי לרוץ.
לפני שנה נרשמתי לקבוצה של יאיר קרני בוינגייט ושם הבנתי שקיים מושג כזה מהירות. קודם רצתי בשביל הכייף. לאחר שראיתי שאני משתפר החלטתי להתאמן עוד יותר ברצינות".
איתי מתאמן כיום שש פעמים בשבוע מתוכם יום אחד בשבוע בוינגייט ויום נוסף ברעות עם קבוצת הרצים המבוגרים של יאיר קרני. בשאר הימים בשבוע אני רץ לבד על פי תוכנית אישית שלי.
החל מחודש ספטמבר הקרוב מתכנן
להתאמן על פי תוכנית אימונים מודרכת במהלך כל השבוע. " כנראה שהגוף שלי לא היה מוכן עדיין לעבודה קשה וגם במהלך האימונים חליתי בוירוס לא מזוהה וכתוצאה מכך לא
התאמנתי והתחרתי במשך חצי שנה. בעין גדי וכפר סבא לא הצלחתי למצות את עצמי – הרגשתי ממש חלש. עתה אני בריא ורוצה לממש את הפוטנציאל שלי עד הסוף. מה שיהיה
בדרך רק אלוהים יודע. החלום שלי הוא להשתתף באולימפיאדה ולהגיע להישגים טובים ככל שניתן. בעונה הבאה גם ארשם לאגודה ייצוגית ואתחיל להיות ספורטאי לכל דבר".
השני, יוני דורון, בן 17 מירושלים. יוני התחיל לרוץ בגיל 11. " הלכתי יחד עם אמא
שלי פעמיים בשבוע וגם רצנו בשביל הכייף. בכיתה ט' הצטרפתי לאגודת אס"א ירושלים. דודו שרמן היה המורה שלי בבית הספר ומאמן באס"א ירושלים
בזמנו והזמין אותי לנסות אימון באיצטדיון. ראיתי את החברה האחרים מתאמנים, ניסיתי והתאהבתי באתלטיקה.". מה היה המניע העיקרי שלך לרוץ? " אין ספק-
אמא שלי. אמא באה יחד איתי לאצטדיון לרוץ את ה5- ק"מ הקבועים שלה ואני לצידה. היום אמא וגם אני משתתפים בתחרויות טריאתלון , למשל באילת ובכנרת.
אמא מתחרה בשביל הכייף ואני לשם התחרות. בשנתיים האחרונות אני מתאמן ברצינות בקבוצה של 10 אתלטים אצל המאמן אבבה גססה באס"א ירושלים והשתפרתי
מאוד בתוצאות שלי. התוצאה הטובה ביותר שלי למרחק 10 ק"מ נקבעה במירוץ 36:40 דק' ". יוני עדיין לא החליט באיזה מקצוע להתמקד אבל לדבריו
הוא נמשך יותר לכיוון הטריאתלון. הוא מתאמן 3 – 4 פעמים בשבוע בריצה, 2 – 3 פעמים בשבוע בשחייה ושני אימוני אופניים. בשני המקצועות האחרונים
מתאמן לבד, ולדבריו לפעמים גם מצטרף לקבוצה אקראית שמתארגנת. " בטריאתלון אני רק שנה.
יוני דורון – חדש בטריאתלון
בהתחלה לא השגתי תוצאות ראויות לציון. רק בתחרות שנערכה בגליל העליון הגעתי להישג משמעותי – 1:06:30 שע', ולמקום השני הכללי
בספרינט טריאתלון". מה השאיפות שלך לעתיד אני שואל: "השנה אני רוצה להתמקד בטריאתלון. אני מתכוון להתמקד בריצה. זה החלק החזק שלי,
ולכן אמשיך להתאמן ולהתחרות חזק בריצה. אני חייב למצוא מאמן שיעזור לי להשתפר ברכיבה על האופניים ובשחייה. השאיפה שלי להגיע השנה
באליפות ישראל באילת לאחד משלושת המקומות הראשונים במקצה הספרינט. המודל לחיקוי שלי הם האחים אלתרמן. בשנה האחרונה לא הגעתי
לכל התחרויות בגלל שחליתי והגוף שלי נחלש – כנראה בשל עומס יתר. בשנה הבאה אני מתכוון לרדת מ35- דק' בריצה למרחק 10 ק"מ.
חבל שבבתי הספר הנושא לא מפותח. אני הצלחתי בשנה האחרונה לשכנע את המורה לחינוך גופני שלי לבנות נבחרת שתתחרה באליפות מחוז י
רושלים במירוצי שדה. הפלא ופלא, בתחרות עצמה הגעתי במקום הראשון (15:58 דק' למרחק של 4800 מ') וגם בית הספר ז
כה במקום הראשון הכללי. באליפות הארץ זכיתי גם במקום הראשון ובית הספר הגיע למקום השישי – לא רע בשביל הפעם הראשונה".
השלישי, יובל כרמי, הזקן שבחבורה, בן 18 ועומד לפני גיוס לצה"ל, גר בירושלים. דיברתי איתו באחד
הפעמים בהם חזר מאימון אצל אבבה גססה באיצטדיון האתלטיקה בירושלים.
"אני מתאמן חמש שנים במועדון אס"א ירושלים. היו לי הפסקות של שנה ושלושה חודשים, לא ברצף בהם הפסקתי להתאמן. פשוט נמאס לי ושברתי.
יובל כרמי – שני בחבורה המובילה מרוץ עין גדי 2002
ההפסקה לשלושה חודשים למען האמת היתה גם בשל פציעה." מה משך אותך לריצה? " אחותי מאיה היתה הגורם. היא שכנעה אותי לרוץ יחד
איתה באימונים והתמכרתי. ייצגתי את בית הספר באליפות ירושלים במירוצי שדה וכך המשכתי להתאמן". יובל עומד בפני גיוס, אבל הוא חושב שיוכל
להמשיך להתאמן לפחות פעם אחת ביום. איך אתה מסביר את ההתקדמות הגדולה שלך, דווקא בחצי השנה האחרונה? " זה פשוט עניין של התמדה
ועמידה בתוכנית האימונים, למרות שלא העליתי בצורה דרמטית את האינטנסיביות והעומס באימונים. למרות שהגעתי כבר לגיל 18 ואני עומד לפני
גיוס לצה"ל אני רוצה לממש את הפוטנציאל שיש בי בתחום הריצה. אני מודע לכך שלטופ כבר לא אגיע, אבל בכל זאת אמשיך להתאמן אפילו
יותר קשה. לי יש מוטיבציה יותר גבוהה מזו של אחותי (מאיה הפסיקה להתחרות לאחר גיוסה לצה"ל, אך ממשיכה לרוץ להנאתה) ואני,
בראייה לאחור לא מבין איך הפסקתי בזמנו לרוץ. היום זה נראה לי לא מציאותי. להפסיק פתאום בבת אחת לרוץ – היום זה מוגדר אצלי בתחום הבלתי אפשרי".
