רותי אנדג'קו גילתה בגיל 16 שהיא חולה בסכרת נעורים. אחרי שנים של עודף משקל, חוסר פעילות גופנית ורמת סוכר לא יציבה, היא החליטה לקחת את עצמה בידיים – או, יותר נכון, ברגליים. נפגשתי עם רותי לשיחה טרנס אטלנטית
מאת:אביטל הירש
רותי, בת 42, נשואה "לאיש הכי הכי", לדבריה. אמא לשלושה – שני בנים ובת. מזה כשש שנים היא ומשפחתה מתגוררים בארה"ב, אליה הגיעו בעקבות פוסט דוקטורט של בן זוגה של רותי, בתחום חקר הסרטן. רותי עוסקת בתחום ניתוח מערכות מידע, ועובדת בחברה לביטוח רפואי במחלקת ניהול פרוייקטים.
מתי חלית בסכרת נעורים?
"הסכרת הפציעה אל חיי לפני הרבה שנים, בגיל 16. במהלך טיול במדבר יהודה נפלתי ושברתי את הרגל – שבר מסובך שהצריך ניתוח לקיבוע והחלמה ארוכה. מאוחר יותר, הארוע הזה זוהה בתור ה"טריגר" שגרם להתפרצות הסכרת. כחודשיים אחרי הנפילה, בבדיקת דם שגרתית, נמדדה רמת סוכר גבוהה מעט מהרצוי בצום, ואחרי כמה חודשים כבר אובחנה סכרת נעורים במלוא עוצמתה (עם ערכים שלא כדאי לכתוב עליהם). בגלל הסכרת לא התגייסתי לצבא, והתחלתי ללמוד ולעבוד – שם גם פגשתי את בעלי היקר והנפלא"
רותי לפני חצי המרתון
איך התחלת לעשות ספורט?"עד הפגישה עם בעלי, הסכרת שלי היתה במצב גרוע עד גרוע מאוד. עודף משקל אדיר, כושר גופני אפסי – ממש אי-כושר. פעם אחת יצאנו לטיול רגלי ליד הבית – קצת יער, קצת טיפוס חזרה הביתה. קשה לתאר את קצב הנשימה שלי והקושי הנורא בהליכה הזו… בערב כאב לי הראש בצורה היסטרית, עד כדי כך המאמץ היה נורא. בשלב הזה הבנו שחייבים לעשות משהו – אם כי לא קראנו לזה בשם. לא "דיאטה", חס וחלילה.
"קנינו מד סוכר בהמון כסף (משהו שיכול להשתוות עכשיו לכ-1000 ש"ח) כי עד אז מדידות הסוכר היו בלי מד אלקטרוני, והתחלנו ללמוד את הנושא יחד. איך כל מזון משפיע, מה המינון של האינסולין שצריך לקחת, ועוד. ויחד עם זה כמובן התחלנו ללכת. זו היתה ההתחלה… אפשר להגיד שהפרוייקט הזה הסתיים אחרי כשנה וחצי, 25 ק"ג פחות ואיזון סכרת מעולה.
"דבר אחד מאוד חשוב למדתי מכל זה: פעילות גופנית חייבת להיות חלק מהחיים שלי. ולא שכל השנים שמרתי על העקרון הזה… בהחלט היו שנים פחות פעילות, וזה באופן מיידי נתן את אותותיו – גם באיזון, וגם במשקל…"
ואיך זה שהתחלת לרוץ?
"במהלך כל השנים תמיד הלכתי, ופינטזתי על ריצה. הדיעה ש"ריצה לא טובה למפרקים" ו"ריצה הורסת את הברכיים" ובעיקר עם עודף משקל (גם אחרי הירידה של 25 ק"ג אני לא איילה קלילה, כן?…) היתה לי בראש, ואפילו לא ניסיתי. וכשהגענו כאן לארה"ב, פשוט נדבקנו בחידק הריצה… חשבתי לעצמי, למה לא לנסות? אולי זה לא כל כך נורא. התחלתי עם 2 דקות ריצה ו-3 הליכה, כמה אינטרוולים. איזה כיף! אח"כ העליתי ל-3 דקות ריצה ו-2 דקות הליכה. ככה הוספתי עוד… והגעתי ל-10 דקות ריצה! וואו! איזה גאווה, קשה לתאר את זה. הוספתי טיפין טיפין עוד דקות, ואז העזתי לשים מולי מטרה: 5 ק"מ".
ספרי על המרוץ הראשון שלך
"הריצה הראשונה היתה התרוממות רוח לשמה, אוקטובר 2008. כזכור, אני חיה בארה"ב, כאן ריצת 5K היא 3.1 מייל (בערך). זה היה מרוץ מאוד קטן ומשפחתי, ובמקום שעון גדול בנקודת המייל הראשון עמדה בחורה נחמדה עם סטופר וצעקה את הזמן… התקרבנו אליה ואני שומעת אותה אומרת "תשע חמישים ושבע, תשע חמישים ושמונה"… לקח לי זמן להבין מה היא בכלל אומרת ומה היא עושה שם בכלל, כמה שניות עברו ועברנו אותה כשהיא צועקת "עשר עשר". פתאום הבנתי! הייתי בשוק. 10 דקות למייל זה קצב מטורף בשבילי!"
"הייתי בעננים ולגמרי לא האמנתי שזה קורה. משם ההמשך היה ממש טוב, מעט יותר לאט אבל לא בהרבה, וסיימתי לגמרי בלי אוויר ובזמן שפשוט לא האמנתי שאפשר. תכננתי על 40 דקות, וסיימתי ב-34 דקות וחצי…
מאז עברו הרבה מים, 5 ריצות של 5 ק"מ ו-4 ריצות של 10 ק"מ , הריון אחד וילד שלישי מהמם בהפרש עצום מזו שלפניו (7 שנים), ו-3 חצאי מרתון – אחד בהליכה (בהריון), אחד בריצה/הליכה (6 חודשים אחרי הלידה) ואחד בריצה אמיתית ורצופה!"
איך משפיעה הסכרת על חיי היום יום שלך?
"ההתמודדות עם הסכרת בחיי היום יום שלי היא בעצם לא התמודדות, היא חיי היום יום.
המדידות, החישובים, התכנון מראש מצד אחד, ומצד שני היכולת להתגמש מתוך הבנה והכרה של עצמי ושל התנהגות הגוף במצבים שונים – כל אלו מאפשרים לי לחיות עם הסכרת את החיים שלי. הרבה מהידע שלי נובע מהעובדה שבעלי היקר מכל מתמצא בתחום (הוא דוקטור לביולוגיה וגנטיקה עם ידע נרחב בתהליכים מטאבוליים וביולוגיה של התא), ובעזרתו אנחנו יכולים ליצור תרגום ענייני של תאוריות ותהליכים להחלטות ולניתוח סיטואציות שונות. אנחנו בעצם חקרנו ויצרנו לעצמנו, ללא סיוע רופאים, את הדרך הנכונה שלנו לאיזון. כיום, כולם סופרים פחמימות ומחשבים יחס של אינסולין/פחמימה. פעם לא עשו את זה… אנחנו היינו קצת חלוצים אז (וקצת משוגעים, על פי הרופאה החמודה שלי)."
איך משפיע הספורט על ניהול הסכרת?
"כשמכניסים פעילות גופנית למשוואה, הכל משתנה. יש כל כך הרבה משתנים גם בלי זה, מי צריך את זה בכלל… עם השנים למדנו איזה פעילות מורידה ערכים יותר, איזה פעילות מקפיצה ערכים אחרי האימון, כמה כדאי שיהיה הערך לפני האימון, מה לאכול לפני (בהתאם לסוג האימון), מה לאכול אחרי, ועוד ועוד… ממש דוקטורט.
"כשהתחלתי עם הריצות הארוכות, אז באמת התחילה הבעיה האמיתית. באימונים קצרים, גם אם הם עצימים, עדיין אפשר להסתדר בלי אינסולין לפרק זמן של עד שעה נניח, ולהשלים אח"כ. כשהאימונים לחצי מרתון הלכו והתארכו, הייתי צריכה להתאים את צריכת הפחמימות וצריכת האינסולין לפעילות. הרבה ניסוי וטעייה (וגם ניסוי ותהייה…) וגם כמה פעמים עם הרגשה מאוד לא טובה אחרי הריצה הארוכה (מה שאומר שחסר אינסולין), ולבסוף מצאתי יחס ספציפי שעבד לי טוב למירוץ עצמו.
"מעבר להתמודדות עם הסכרת אני כמו כל רצה אחרת, עם אותן התמודדויות כמו כל אחת – משפחה, עבודה, ילדים, חוגים, שיעורים וכו'."
גם הילדים שלכם עוסקים בספורט?
"חשבנו שהדרך הכי טובה לגרום לילדים לתמוך בשעות האימון של שנינו (גם בעלי רץ חצי מרתון כמה פעמים, וב-2010 אף סיים בהצלחה מרתון מלא!), ולהעביר אליהם את ה"חידק" של אורח חיים בריא ופעיל – היא למשוך גם אותם לריצה. הבכור בן 12 כבר גמע 8 ריצות 5K בשנה האחרונה, והאמצעית בת 8 גם צלחה שלוש ריצות 5K מפוארות. כך כולם עובדים, כולם מתאמצים, וכולם נהנים ומלאים גאווה מההישגים המשפחתיים – כולם ביחד וכל אחד לחוד! עצם ההשתתפות והשיפור העקבי האישי של כל אחד ואחד (שלא לדבר על החולצה של המירוצים שהיא הדבר הכי הכי הכי חשוב, כמובן) עושים את שלהם ומאוד מדרבנים להמשיך. את הקטנטן אנחנו משלבים עם העגלה… הרבה מריצות האימון לחצי המרתון השנה היו איתו בעגלה מסביב לאגם הקרוב אלינו, בכל מיני סוגי מזג אוויר – החל מחום קיץ מעיק ועד לרוח מקפיאה של סתיו עם גשם מטפטף וקפוא… (טוב, זה היה בלי העגלה)."
רצת חצי מרתון באוקטובר. זה כבר לא מרחק של מה בכך. איך היה?
"בעצם זה חצי המרתון השני שלי, אבל הראשון שעשיתי בריצה רצופה. בשנה שעברה רצתי את אותו מרוץ, בריצה-הליכה לסירוגין.
יום לפני התחרות בעלי והבן הגדול שלי סבלו מווירוס בטן נוראי, ואני הייתי בלחץ שאדבק גם כן…
בערב הכנתי את כל הציוד, כדי שבבוקר כל מה שיישאר לעשות זה להתלבש ולצאת.
הלילה שלפני
התעוררתי בבוקר עם פרפרים. אחרי כמה ביקורים בשירותים, השארנו את הילדים אצל חברים ונסענו לאזור הזינוק כשאנחנו כבר מתחרים נגד השעון – השעה הייתה כבר 7:40 והזינוק ב-8! חלק מהכבישים כבר היו סגורים כך שהחימום שלנו היה הליכה מהירה של 10 דקות מהמכונית למקום הזינוק.
היה די קריר, 4 מעלות בתחילת הריצה וכ-10-12 בסופה, אבל בלי גשם ובלי רוח – מושלם לריצה.
בזינוק הייתי ממוקמת בסוף נחיל הרצים. בתחילת הריצה הדופק היה גבוה, ופשוט לא רצה לרדת. ואכן, את המייל הראשון עשיתי בקצב גבוה מדי, יחסית לעצמי, כנראה בגלל ההתרגשות. ניסיתי ממש בכוח להאט. מייל שני ושלישי – רק עוד 10 to go! תחילת הריצה הייתה ברחובות הדאון טאון והמון אנשים עמדו לעודד בצד.
בעלי רץ איתי כל הדרך – הוא ויתר על הריצה שלו, בקצב שלו, והחליט ללוות אותי לאורך כל המרוץ. הזכיר לי לקחת ג'ל בכל מייל, סחב לי את מד הסוכר, מדי פעם נתן ספרינט קצר, צילם כמה תמונות ואז חבר אליי שוב.
בהמשך היו שני מיילים מאוד קשים – הרבה עליות ונוף קצת משעמם, אבל במייל התשיעי נכנסנו ליער שכבר נמצא בשלכת, והנוף היה מדהים. היו רגעים שחשבתי על האפשרות של להפסיק לרוץ, אבל החלטתי לדחות את ההחלטה ופשוט להמשיך, צעד אחרי צעד. רק כשהגעתי לישורת האחרונה שלפני שער הסיום, הרשיתי לעצמי לחשוב "וואלה, אני עושה את זה!".
חציתי את קו הסיום בהרגשת נצחון, חיבוק מה-race director שעומד שם והתחייב בכל הניוזלטרז שלו שהוא עומד שם ומחבק את כל המסיימים, מדליה יפה וכבדה, ואפילו חיבוק מחברה ישנה שלא ראיתי כמה שנים והתנדבה שם".
היית מאמינה שתרוצי חצי מרתון?
"לא רק חצי מרתון – מעולם לא חשבתי שאוכל בכלל לרוץ. היו המון סיבות – הרי אני שמנה, "כבדה", והרי ריצה "הורסת את הברכיים". אבל שמתי לי מטרה – מטרה לא פשוטה, מטרה מאתגרת – והשגתי אותה. עם התארכות הריצות בסופי השבוע, אפשר להגיד שהספק התחיל לחלחל… השתגעתי לגמרי? מה אני חושבת לעצמי? מה רע ב-10 ק"מ? ואז 5 דקות אחרי כל ריצה, כשהחמצן חוזר למוח, פתאום שוב הכל נראה אפשרי והמטרה מתקרבת בצעדי ענק. זה היה קשה לוגיסטית – עם המשפחה, עם העבודה, עם מזג האוויר וכמובן שעם הסכרת שלי. אבל מטרות נועדו להשגה, וכך גם זו. בדיוק כמו המשפט שבעלי הזכיר לי בזמן הריצה: The difference between a dream and a goal, is a plan".
4.11.2012
אביטל הירש
שוחה, רוכבת ורצה, לא בו זמנית. עורכת משנה בשוונג
שוחה, רוכבת ורצה, לא בו זמנית. עורכת משנה בשוונג
