לכל אחד יש את המורה הרוחני שלו, גבר או אישה, שמאתגר אותם, פיזית ומנטאלית ודוחף אותם אל הדרך הלא ידועה. הרבה אנשים עוזרים לי לחלום בעיניים פקוחות, ואת זה אני זוכר, אבל בפוסט הזה אני רוצה לכתוב על אחד ומיוחד. מוכה ישי
מאת:רועי "ג'ינג'י" סדן
פגשתי לראשונה את מוכה לפני 5 שנים, כשהתחלתי לאמן את עצמי לקראת המסע. כשפגשתי את מוכה עוד לא ידעתי אם אני בכלל מסוגל לרכב מסביב לעולם והידע שלי בתיקון אופניים היה בערך כמו הידע של אימא שלי בתיקון אופניים. מוכה היה הראשון שמילא את האוויר בגלגלים שלי בחנות האופניים שלו בצפון ישראל.
לא אהבתי כל כך את הדרך בה חלק מהרוכבים המנוסים מסתכלים עליך אם אתה לא מנוסה בשנים של רכיבה כמותם. הם נתנו לי את ההרגשה שהם טובים יותר ממני בגלל שיש להם שילדה יפה יותר לאופניים או שעון טוב יותר. אבל מוכה הצליח להגיע ברגע אל הלב שלי, עוד מתיקון הפנצ'ר הראשון שהוא עשה לי. הוא גרם לי להרגיש שזה בסדר לא לדעת כל כך הרבה על אופניים ובכלל, שהמכאניקה שלהם לא כל כך מסובכת. זה בסדר לעשות טעויות אם לומדים מהם.
אחרי כמה פגישות ושיעורים בחינם התחלתי לרכב לבד, מהבית שלי באורנית אל חנות האופניים שלו בצפון הארץ. בסך הכול, 108 קילומטרים מהדלת שלי אל הדלת שלו שהיא גם בית הספר שלי למסע הזה. מוכה לא רצה להכניס יותר מדי מידע לראש שלי ורק שמר על הבסיס שהייתי צריך לדעת בשביל להקיף את העולם.
לא היה עוד אף ישראלי שעשה את מה שאני עושה עכשיו אבל מוכה אף פעם לא פקפק בחלום שלי. הוא פתח בפני את הבית שלו ופגשתי את כל המשפחה המדהימה שלו והרגשתי כאילו זה גם הבית שלי. אלו לא היו בשבילי רק שיעורי אופניים, אלו היו גם שיעורים לחיים.
הוא עזר לי לבחור את אמונה ולמדנו אותה יחד. עברו מאז שלוש וחצי שנים ועכשיו, לשמחתי, פגשתי אותו בשדה התעופה במלבורן. לפני שיצאתי אל מוכה בשדה, עצרו אותי במכס באוסטרליה ושאלו אותי עליי ועל הלכלוך של האופניים שלי. סיפרתי להם מאיפה אני ומאיפה אמונה מגיעים והם שיחררו אותנו בלי בעיות מיותרות. התרגשתי מאוד לראות אותו שוב והרגשתי שאני בידיים טובות לפני שאני מתחיל לרכב ולחצות את היבשת השישית שלי.
משפחת ישי, המשפחה של מוכה, עברה לגור באוסטרליה. נדהמתי לראות איך גדלו הילדים בזמן שחציתי את העולם ובמשך כמה ימים חגגנו יחד את פסטיבל ג'ינג'י. הרגשתי מעולה עם כל האהבה הביתית הזאת מסביב. לקחנו את אמונה אל חנות האופניים החדשה של מוכה ותיקנו והחלפנו כל דבר שהיה צריך לתקן ולהחליף. אני, בינתיים, התחלתי להתאקלם לאורח החיים המערבי שוב. התפלאתי לראות שכולם יכולים להבין אותי ושלא כולם סינים מסביבי… וחשוב יותר, שיש שמש חמימה ואני יכול להרגיש את בהונות הרגליים שלי לאורך כל היום…
עשינו יחד קצת סיורים באתרי תיירות במלבורן והתפלאתי לראות כמה יפה העיר. במשך שבוע הלכתי עם מוכה אל החנות שלו ובילינו זמן איכותי יחדיו, עם הרבה סיפורים והרבה צחוק בזמן שאני מתכנן את המסלול שלי באוסטרליה ובניו-זילנד.
למשך שבוע היה לי סדר יום "נורמאלי". התעוררתי באותה השעה כל בוקר והלכתי אל אותו מקום "עבודה". אחר כך, חזרתי הביתה באותה השעה, אכלתי והלכתי לישון ועוד יום חדש התחיל למחרת. היה לי קצת קשה לחיות כך ואני יודע שיהיה לי אפילו יותר קשה לחיות ככה אחרי שייגמר המסע שלי אבל זה אתגר שאני אצטרך להתמודד איתו. במוקדם או במאוחר אני אסיים את החלום הזה, ומה יהיה אחר כך?
את השאלה הזאת הרבה אנשים שואלים אותי בתקופה האחרונה ובכל פעם אני עונה להם שאני בעצמי לא יודע. אני לא יכול לדעת כבר עכשיו איזה חלום יבחר אותי שאסיים את המסע אבל, בכל אופן, קודם אני צריך להתמודד עם היבשת המאתגרת הזו, אחר כך נראה. קודם אתה צריך לכתוב את הספר לפני שאתה בונה את מדף הספרים בשביל הספרים שלך, לא?
רכבנו יחד, כמה רכיבות קצרות בעיר הירוקה הזו, בשביל להוריד קצת חלודה מהגוף שלי והנפש לפני שאני לוקח את הטיסה לניו-זילנד. אני יודע שאפגוש שוב את משפחת ישי, די בקרוב, כשאחזור לחצות את המדבר הגדול של אוסטרליה וזה תמיד נחמד לדעת שאנשים שאתה באמת אוהב ממתינים לך בסוף הדרך. זה נותן לי כוח שבטח יעזור לי בהמשך.
זאת מבחינתי המשמעות של חבר אמיתי. הוא מחזיר אותך יחד אל העבר שלך אבל גם דוחף אותך אל העתיד.
