מאת:שי גולדלסט
 
הגוף כמו הרכב, אם לא מקשיבים לו ומטפלים מיד, משלמים בסוף מחיר כבד. שי גולדלסט מתכונן למרוץ הגלעד בסוף השבוע הקרוב, אך שכח שהגוף לא עבר טיפול 10,000 וכעת הוא צריך גם לטפל בו וגם להכין את עצמו לקראת המרוץ
מרוץ גלעד 2007 צלם: עופר ביידה
זה כבר זמן מה שאני שומע את החריקה הזו של הגוף, חריקה של משהו שלא מתנועע בזרימה, לא חלק, מרעיש בתנועה, וזה כבר זמן מה שאני מתעלם.
זה קצת דומה לבוקר אחד סתמי כשמניעים את הרכב ושומעים מן רעש חדש ומטריד. בדרך כלל מתעלמים, בתקווה שזה יעלם, ואחרי שהרעש הטורדני מתעקש להישאר ולהציק זה מכריח אותנו לפתוח מכסה מנוע, להניע את הרכב ולהקשיב. בדרך כלל אחרי כמה שניות מופיע אצלנו הטיית צוואר קלה עם תובנה אלוהית לגבי מקור הרעש, חיוך קל מבשר לרכב, אל תדאג בטיפול הבא נסדר את זה, נדאג לך.
אז נכון ששמעתי את החריקה בגוף היססתי להיכנס למוסך. פחדתי שהגוף ילשין ויספר. חששתי שמהנדס הראשי במוסך יתחקר וישאל אותו: איך אתה אוכל? כמה אתה יישן? כמה לחץ יש עלייך? הגוף היקר לא יעמוד בהעמדת פנים ויספר את האמת. זה כבר זמן מה הוא עייף מאוד ולא באמת מתייחסים אליו. אז במקום לקחת אותו למוסך פשוט התעלמתי, ידעתי שזה יהיה בסדר, זה גוף חזק הוא יתגבר.
ביום שישי שעבר התעוררתי כאשר נדלקה המנורה האדומה עם הסימן קריאה, ובשפת הגוף אומר, אני לא זז יותר עד שאתה מביא את "שגריר" – לא מתפנה. התחלנו במשא ומתן, הבטחתי יומיים מנוחה תמורת כיבוי האור האדום וחזרה לשגרה, הבטחתי יותר שעות שינה וקצת יותר רגיעה, אבל הגוף עקשן – לא מוכן לכבות את מנורה האדומה, לא מוכן לזוז.
אחרי שלושה ימים עיקשים עם חום שמסמן "הלך לך ראש מנוע" הגענו למהנדס ששלח אותנו ישר לבדיקה ממוחשבת ולהכרזה הבלתי נמנעת – "דלקת ריאות". מלא ברגשות אשם ואנטיביוטיקה חזרנו הביתה הגוף ואני. בדרך כעסתי על שלא הקשבתי לו ועצרתי קודם לטפל, והוא בפולניות קלה רומז שהוא אמר לי כל הזמן אבל לא רצה ממש להפריע.
תכננתי אחרת, רציתי לתת לעצמי את מרוץ גלעד ליומולדת עם תוצאה מלטפת אגו. במקום זה קיבלתי שיעור על מנוחה הקשבה ועל כמה הריצה בחיי היא בהחלט לא מובן מאליו. עוד שיעור שמגיע מזוג נעלי ספורט וחולצה מנדפת זיעה.
 
