צריך סבלנות לבנות סיבולת, צריך סבלנות להגיע ל-160 ק"מ על האופניים, צריך סבלנות כדי להגיע ל-30 ק"מ על הרגליים, אז גם צריך סבלנות להחלים מניתוח גב
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
"אז עשית את זה", דוקטור גולדסמית מצביע על הלוגו של האיירונמן, על הסוויטשרט שלי ומחייך חיוך גדול. גולדסמית עצמו מתחרה בתחרויות טריאטלון כבר שנים ומכיר את התחום. "נו, ספר, איך היה, איפה, תן פרטים". אנחנו מבלים משהו כמו עשר דקות בהחלפת סיפורי מורשת קרב וחוויות עד שהאחות שאיתנו בחדר מתחילה לגלות סימני עצבנות. גולדסמית מתעשת, מעלה את הדיסק של ה-MRI על המסך ומתחיל לבחון.
תזכורת קצרה: כשלושה שבועות אחרי תחרות איש הברזל אריזונה התחילה רגל ימין שלי להיגרר בצורה חשודה אחרי אחותה השמאלית. כשהתופעה החמירה הלכתי לראות את כריס ראפו, אורטופד הבית שלנו וזה שמתקן אותנו כל פעם כשמשהו מתפרק. דוקטור ראפו אבחן מיד בעיית גב, אני מחיתי, הסתבר שהוא צדק. ה-MRI שראפו שלח אותי לעשות חזר עם תוצאות לא טובות. ראפו זרק מבט קצר ואמר לי "לך לראות את דוקטור גולדסמית, הוא כבר עבד על הדיסק הזה בניתוח הראשון, הוא צריך לראות את זה".
חזרה לקליניקה של דוקטור גולדסמית. "הנה, אתה רואה, כאן, בין L5 ל-S1, העיוות הזה בצבע היותר בהיר, זו פריצת דיסק וזה בדיוק איפה שניתחנו אותך בסיבוב הקודם". דוקטור גולדסמית מסיים את סקירת ה-MRI ומתיישב. אני נשאר לעמוד, גם כי אני עדיין מעכל את החדשות וגם בגלל שכואב לי כשאני יושב.
"יש לך שתי אופציות בשלב הזה", גולדסמית חותך ישר לשורה התחתונה, "אפשר ללכת על זריקת אפידורל עם סטרואידים, כמו שכבר עשינו כמה פעמים בעבר, יכול להיות שזה יעבוד גם הפעם". אני מסתכל על גולדסמית ולא מגיב. "ואפשר פשוט להיכנס שוב פעם ולנקות את הבלגן שעשית", הד"ר ממשיך, "יש כאן הסטה של כמעט שבעה מילימטר, זה לוחץ לך על העצב וצריך לשחרר את זה".
לוחץ לי על העצב… מה אתה אומר… אני ממשיך לעמוד בלי להגיד דבר, מרגיש את השורף יורד לי במורד רגל ימין, כל הדרך עד לעקב ולקשת כף הרגל. גולדסמית מסתכל עלי ומחכה לתגובה. "בוא נתחיל עם הזריקה", אני אומר, המחשבה על עוד ניתוח לא נראית לי אטרקטיבית במיוחד. יוצאים החוצה וקובעים זריקה ליום שישי, אני חייב להגיע לפגישה עם לקוח לפני זה וסוף השבוע שאחרי ייתן לי זמן לנוח.
רק לא לשתות מיץ תפוזים
יום רביעי ואני בדרך לפגישה. מדובר בחמש שעות נסיעה לכל כיוון, אני לא במצב לנהוג את המרחק בלי שהרגל תיפול לי בדרך. טל מסכימה להסיע אותי קדימה ואחורה. אני מחזיק מעמד לא רע בדרך לשם ובמהלך הפגישה אבל בדרך חזרה העסק מתחיל לצאת משליטה. הרגל הימנית מתחילה להתכווץ באופן בלתי רצוני והכאב גובר והולך. אני מתקשר לגולדסמית ומתאר לו את הסימפטומים. "אוקי, עכשיו כבר אין לך שתי אופציות, צריך לנתח", באה התגובה. הוא מעביר אותי לאסיסטנטית שבודקת ומודיע לי, "במקום 11:30 ביום שישי לזריקה, 14:00 ביום שישי לניתוח". אני לא מסוגל להמשיך לשבת באוטו. עוצרים לחניית לילה במלון קטן ומגיעים הביתה למחרת בצהריים. הרגל כואבת, מאוד כואבת, אבל לפחות אני יודע שלמחרת העסק הזה הולך להיפתר.
יום שישי בבוקר. קם מוקדם והולך לברכה לשחות, אני מתעלם מהכאבים, קופץ למים וגורר אחרי את רגל ימין לאורך משהו כמו שני קילומטר. מניסיון אני יודע שזה הדבר האחרון שאני עושה עם הגוף למשך מספר שבועות. חוזר הביתה ונכנס לישורת אחרונה של סגירת כמה שיותר פינות בעבודה לפני היציאה לבית החולים. הטלפון מצלצל בסביבות עשר. "מר בז׳רנו, מדברים מבית החולים, אתה עסוק עכשיו, אתה יכול במקרה להקדים את הגעתך, אתה מבין, הפציינט שהיה אמור להיכנס לניתוח לפניך שתה מיץ תפוזים לארוחת בוקר, אנחנו לא יכולים להרדים אותו אז חשבנו להחליף ביניכם, בהנחה כמובן שאתה לא שתית מיץ תפוזים". אני שוכח לרגע מהכאב ופשוט נקרע מצחוק. "לא, אני לא שתיתי מיץ תפוזים, תני לנו עשרים דקות ואנחנו מגיעים", אני מצליח לענות, מנתק וקורא לטל.
מגיעים לבית החולים ונכנסים לשרשרת החיול של הקליטה. אני מחייך לעצמי כשאני מגיע למסקנה שבאופן די תמוה, העסק הזה די דומה לשרשרת החיול שעברתי בתחרות באריזונה. ממלאים מיליון טפסים, חותמים על מיליון ניירות שחרור מאחריות, בחורה נחמדה שמה לי צמיד פלסטיק על היד עם פרטים אישיים ואני מקבל שקית עם סוגר כדי להכניס פנימה בגדים וציוד אישי. כל מה שחסר זה מספר מתחרה ואני מוכן לצאת לדרך…
לובש את החלוק המטופש של לפני ניתוח (זה שנסגר מאחור) ומתחיל לענות על מיליון השאלות שלפני. מתחילים עם החלק הרפואי; לא, אני לא אלרגי לכלום; לא, אני לא לוקח תרופות באופן קבוע; לא, אין לי שום ברגים או קיבועים; באמת, אין לי כלום, חוץ מאיזה דיסק סורר שמצריך טיפול. עוברים לחלק ההרגלים; לא, אני לא מעשן; לא, אני לא שותה.
מגיעים לשאלה "האם אתה עושה פעילות גופנית", השאלה הזו תמיד מביכה אותי, לא אוהב את הדיון ותשומת הלב סביב "הספורט שלנו". מנסה לעקוף את העניין אבל הרופא המרדים מתעקש, "מה זאת אומרת כן… מה הדבר האחרון שעשית בתחום הפעילות הספורטיבית", הוא שואל. אני מרגיש שאין לי כוח יותר לשטויות ועונה, "עשיתי איירונמן לפני כמה שבועות". שתיקה, המרדים והאחות מסתכלים זה על זו, אחר כך עליי ואחר כך שוב זה על זו. "אוקי, אז נראה לי שאתה נכנס לעמודה של אלה שיכולים לרוץ יותר משני מייל", ממלמל לעצמו המרדים ומקיף בעיגול את התשובה. סוגרים את שלב השאלות וניגשים לתכלס. העירוי בפנים, טל יוצאת החוצה ואני מגולגל אחר כבוד לחדר הניתוח.
עוד שלב במסע
שעתיים אחרי וטל כבר שוב לידי, למעט מעט בחילה של אחרי הרדמה אני מרגיש בסדר גמור. עוברות עוד כמה שעות וגולדסמית מסכים לתת לי ללכת הביתה: "אתה לא חייב להישאר, הנה אנטיביוטיקה, הנה משככי כאבים שירדימו סוס, לך ותחזור לביקורת והוצאת תפרים בעוד שבוע". אני אוהב את גולדסמית. לא עושה דרמות, לא מטיף לי מוסר ולא מחרטט, טיפל במה שטיפל, הוציא את החתיכה שישבה לי על העצב ומשגר אותי חזרה הביתה, כמו שצריך.
זהו, אני בבית. סוף השבוע כמעט נגמר, בעשרת הימים שאחרי הניתוח אני מושבת, לא אמור לעשות כלום. אחר כך מחכים לי עוד ארבעה שבועות של קצת ומעט מכל דבר. אחר כך אני מתחיל סרגל מאמצים מדורג ומחושב היטב, כזה שיביא אותי חזרה למקומות המוכרים, לעליות האופניים של פולסוויל, לשבילי הריצה לאורך נהר הפוטומק. עד אז אני אמור להתמודד עם פסק הזמן שנכפה עלי. אני חייב להודות שזה לא קל אבל יחד עם זאת, לא נראה שיש לי יותר מדי בררות. החלטתי להתייחס לכל העניין כמו עוד שלב במסע, צריך סבלנות לבנות סיבולת, צריך סבלנות להגיע ל-160 ק"מ על האופניים, צריך סבלנות כדי להגיע ל-30 ק"מ על הרגליים, אז גם צריך סבלנות לקטע הזה. ומי שאין לו, כנראה לא צריך לעסוק בספורט הזה.
נתראה בעוד שבועיים,
טל ויובל
הבלוג- המסע לאריזונה (או אני פה בגלל אישתי)
איור: Aiga's icons
18.1.2012
טל ויובל בז'רנו
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
