מי לא שמע על המסע המופלא של מרקו פולו שיצא יחד עם אביו ודודו מוונציה ועבר בדרך המשי עד בייג'ין של היום. הדברים המופלאים שראה ותאר בספרו המפורסם, נגע בקבוצת רוכבי אופניים שיצאה לאסוף בעצמה חוויות מדרך המשי / חלק א'
מאת:חזי יצחק
יצאנו למסע לחלק המרכזי של הנתיב הצפוני של דרך המשי כדי לחוש מעט מהפלאים שעליהם כתב מרקו פולו בספרו. דרך המשי או יותר נכון דרכי המשי הם רשת של דרכים שנמשכה לאורך יותר מ-8000 ק"מ משיאן שבסין ועד לאיסטנבול שבתורכיה, עם סעיפי משנה שהגיעו לפקיסטן והודו. זוהי רשת הדרכים החשובה בעולם, הדרך שחברה את הענק הסיני במזרח עם העולם המערבי והאימפריות הגדולות של הזמן העתיק יוון ורומי. בנתיב הזה מלבד המשי היקר עברו אבני חן, בשמים, תבלינים, זהב וכן ידע מדעי, תרבותי ורעיונות דתיים נשגבים. אפשר להמשיל אותה למעין תעלה ענקית שבה נמהלו תרבויות המערב והמזרח.
במהלך הקילומטרים הרבים הדרך התגברה על מכשולים טופוגרפיים עצומים כמו המדבר העצום טאקלימקאן, רכסי הרים אדירים כמו הרי פמיר והרי הטיאן-שן, שהם ההרים השמימיים, רכסי הרים שפסגותיהם נושקים לשמיים ומכוסות שלג. הסוחרים האמיצים היו צריכים להתגבר בדרך גם על שודדים וליסטים שארבו להם וחמדו את המטען היקר שנשאו עימהם. לאורך הדרך צמחו ערים שהפכו לאגדה בשל עושרן הרב ושכיות החמדה שנבנו בהן, לולאן שנקברה בחולות המדבר, טורפאן, קשגר, סמרקנד בוכרה, משהד, דמשק אנטיוכיה וקוסטנטינפול היא איסטנבול. רק השמות הללו מעוררים ומציתים הדמיון ודוחפים בכח בלתי מוסבר, לצאת ולהגיע לשם.
נוף בהרי נאנשן / חזי יצחק
עמים שונים באו ועלו בזה אחר זה על בימת ההיסטוריה ונתיבי המשי לאורך 1500 שנות קיומה: סינים חאנים, יוונים, רומאים, פרסים, אוזבקים, מוסלמים מונגולים, קאזחים ושבטים טורקמניים שהגיחו מערבות מרכז אסיה. בליל של שפות, מנהגים, מזון ודתות. בודיהזם, תורתו של זרתוסטרה, איסלם, נצרות ויהדות, לכל עם ואמונתו היה מקום לאורך הדרכים הארוכות והשנים שחלפו להם.
התנועה לאורך דרכי המשי התנהלה על גבי גמלים, סוסים וחמורים, אך בקטע של מדבר טאקלימקאן, היה זה הגמל הדו-דבשתי שאפשר את המעבר באחד מהאזורים הקשים ביותר בעולם. הגמל הדו-דבשתי מותאם טוב יותר מהגמל החד דבשתי, למדבריות קרים, תודות לצמר הסמיך שמכסה את גופו. גם הוא מסוגל לנוע מספר ימים ללא שתייה ולשאת מסעות של עד 200 ק"ג. הישיבה של הרוכב בין שתי הדבשות היא הרבה יותר טבעית מאשר הישיבה על הדבשת היחידה של הגמל שאנו מכירים. כיום הגמל הדו-דבשתי הוחלף במשאיות מודרניות שנעות לאורך דרכי המשי שהסינים הופכים אותם לכבישם מהירים. המרחקים התקצרו ודרך שארכה חודשיים, אורכת כיומיים נסיעה.
החלק המרכזי של דרך המשי עבר חבל שיאנצ'יאנג שהוא כיום החבל האוטונומי האויגרי ממקום במערב סין. אזור ענק הכולל את מדבר החול טאקלימקאן ואת רכסי הטיאן שן והקון-לון הלופתים אותו בפסגות שמתנשאים לגובה של 7000 מטרים. בחבל האוטונומי הזה חיים 46 לאומים שונים, נתון מדהים היוצר מגוון תרבותי יחיד במינו בעולם, מרתק ומרהיב. לתוך התערובת הזו הכנסנו את הקבוצה האתנית ה-47 במספר, שבעה ישראלים (אם תרצו יהודים) שבאו לרכוב על אופניים בחלק קטן של דרך המשי ולנסות לקלוט משהו מהדי העבר של דרך המשי ומניחוחות ההווה של אחד המחוזות המרתקים בתבל.
שבעה רוכבים (חמישה גברים ושתי נשים), צוות של חמישה סינים, שני ג'יפים, ומשאית אחת, יצאנו למסע של שבועיים לאורך הקטע בין אורומצ'י בירת שיאנצ'יאנג לבין נווה המדבר טורפאן שעל גבול מדבר טאקלימקאן. עבורי, המסע הזה התחיל בסיוט שממנו חושש כל רוכב אופניים. כאשר פתחתי את קופסת הקרטון שבתוכה ארזתי את האופניים, גיליתי לחרדתי שהחלק התחתון של שלדת האופניים נשבר.
ריתוך האופניים באורומצ'י / חזי יצחק
שבר בשלדה, היא תקלה חמורה שממנה כמעט ואין דרך חזרה. ברגע הראשון חשבתי, או קיי, אם אין אופניים, אני אעבור את המסע בריצה, אך מיד התעשתי ובקשתי מסטיבן המדריך הסיני שליווה אותנו שישלח אותי בחזרה לאורומ'צי לנסות ולחפש רתך אלומיניום שיוכל לרתך את השלדה. חזרתי עם אחד הג'יפים לאורומצ'י ולאחר חיפושים רבים, מצאנו רתך צעיר שהסכים לרתך את השלדה (שעלותה כ- 2000$). בכלים פשוטים הוא בצע ריתוך גס שעלה כ-20 שקלים, אבל למזלי הרב, היה מספיק חזק והחזיק מעמד לאורך כל המסע. חזרתי לקבוצה שכבר החלה לרכוב והם נדהמו לראות אותי רוכב על האופניים שכולם כבר הספידו אותם.
האזור ההררי שמזרחית לאורומצ'י נקרא הרי נאנשן והוא הרכס התחתון של הרי הטיאן שן הגבוה. זהו החבל של הקזאחים וחבל מכרות הפחם. לאורך הדרך שהתפתלה בין הרים שמחשופי אבן חול אדומה עטרו אותם, חלפו על פנינו משאיות עמוסות בגושי פחם שזה עתה נחצבו. רכבנו לביקור באחד מממכרות אלו ופגשנו את הכורים שחורי הפנים שעלו ממנהרה שירדה ק"מ וחצי למעבה האדמה. תנאי העבודה שלהם קשים מאד והמשכורת שווה ל-1500 שקלים, והם שוהים במקום חודשים רצופים מבלי לשוב הביתה.
מכרה זה היה מן הסתם אחד מהמכרות בסין שמידי פעם אנו נתקלים בידיעה קצרה על מספר כורי פחם שנהרגו בתאונה במכרה בסין. הפחם משמש בסין לבישול, חימום ולתעשייה. הצמיחה הכלכלית של סין בשנים האחרונות הגבירה את הדרישה למחצב היקר. לאורך הדרך גם עברנו ליד משפחות קזאחיות שהתגוררו בבתים הבנויים מלבני בוץ. הקאזחים הם מוסלמים והם מפורסמים באהבתם לסוסים ולשירה.
צמד הזמרים הקזאחים / צילום: חזי יצחק
בספר שקניתי באורומצ'י היה כתוב שהם מסוגלים לשיר כשלושה ימים רצופים. באחד המפגשים עם שני בחורים צעירים ספרתי להם על כך, ובקשתי מהם אם הם יוכלו לשיר לנו מעט. לאחר שכנועים רבים הם התרצו ושרו בקול דק ויפה, שירים הקשורים להיסטוריה הקאזחית. התפאורה הייתה מושלמת. צוקים תלולים ונישאים ומתחתם מחשופים של אבן חול אדומה. אמנם הם לא שרו שלושה ימים, אבל שירתם העידה על מורשת מפוארת מן העבר.
ככל שהתקדמנו מזרחה, הנוף נעשה ירוק יותר ועל המדרונות הלכו לאיטן כבשים עם טלאים קטנים. כבשה, כבשה ובן טיפוחיה. האוויר היה מלא פעיות של הטלאים הקטנים. הערב ירד והגענו לעמק עמוק שבו זרם נהר גדול. לאחר הירידה סטיבן הציע ללון באחו קטן וחשוף לרוח. מזג האוויר השתנה והחל לרדת גשם. מתחתינו היו מבנים ארוכים שנראו מבטיחים יותר. גלשנו עם האופניים במורד הגבעה והגענו למחנה פועלים עלוב שהכיל חדרים רבים שבהם השתכנו פועלים שמשימתם הייתה לבנות גשר חדש מעל הנהר הסמוך.
לאחר משא ומתן, הם פינו לנו (בתשלום) שלושה חדרים, והביאו לוחות עץ שעליהם פרשנו את שקי השינה. בחוץ ירד גשם ולא היו לנו הרבה ברירות. בחדר הסמוך, הייתה המכולת וגם טלוויזיה – זה היה המרכז של מחנה הפועלים. לבעלי המקום הייתה גם ילדה קטנה וחמודה שחייה במקום מוזר זה, ילדה יחידה בין המבוגרים. בסין העבודה היא מעל הכל. חיים היכן שיש עבודה, גם אם זה דורש להעביר את המשפחה למעין מחנה פועלים כזה. בבוקר התעוררנו לקולות חזקים של ניפוץ גושי הפחם הגדולים לשברים קטנים שיתאימו לבישול.
