לקריאת טור מס' 01 | טור מס' 02 | טור מס' 03 | טור מס' 04 | טור מס' 05 | טור מס' 06 | טור מס' 07 | טור מס' 08 | טור מס' 09 | טור מס' 10 |
יום שישי, 5.12.14, חצי מרתון עמק המעיינות. אני רץ בקצב פנטסטי מבחינתי, 4.30 דקות לקילומטר. העיר בית שאן כבר נמוגה מאחור, מלפנים מתחיל לעלות שאון קו הסיום, עוד שלושה קילומטר לסיום ואני כבר יודע: הולך להירשם כאן שיא אישי פנומנלי. יש רגעים כאלה, כשהדלק זורם בקצב לרגליים גם במקום בו אחרים נשברים. אתה משייט במהירות שפעם הגדרת אותה כספרינט, מעביר בנגן המוזיקה לשיר קצבי ושולח חיוך נינוח למצלמות. אתה על הסוס, ואיש לא יעצור אותך עכשיו. אבל אז קורה דבר מוזר: נגד כיוון הריצה מתקרבים שניים. רץ צעיר שמתנדנד באופן מוגזם ונראה כמו מתעלף, ורץ מבוגר שאוחז בו בכוח, שלא יתמוטט.
עמוס שביט בדרך לשיא אישי | צילום: שוונג
לעזאזל, מה עושים? האינסטינקט שלך אומר לעצור ולסייע. אין בכלל שאלה. זה מה שאתה, לזה בדיוק חונכת ולמען האמת, בעוד חודש וחצי גם אתה עלול להתנדנד בדיוק ככה. אין כאן דילמה. אתה לא חושב פעמיים ומיד עוצר ומושיט עזרה, אלא שזה גם אומר שאתה מוותר על השיא. השתגעת?! "למי אכפת מהשיא", מתקומם הפרימט ההומניסטי שבך, "יש דברים חשובים יותר". אבל לפרימט הזה יש ויכוח עם הרגליים והן דורשות "תמשיך. הבחור יהיה בסדר. בשביל מה עבדנו כל כך קשה? 50 מטר מאחור ישנה קבוצת מעודדים עם רכבים וטלפונים ועוד הרבה אנשים נוספים. אמבולנס מד"א נמצא בקרבת מקום ואתה לא בדיוק פרמדיק. מי בכלל צריך את העזרה שלך?"
פרויקט מגלומני. שביט (משמאל) | צילום: באדיבות עמוס שביט
בסופו של ויכוח, שנמשך בדיוק שניה, החלטתי לעשות את הדבר האנושי: להמשיך. נכון, כדאי שאשפוך כאן דברי אפולוגטיקה, שאלמד זכות על ההחלטה, אבל יאללה, זה מאחורינו. כן, המשכתי עם זרם הרצים, סיימתי בשעה ו-35 דקות, קיבלתי בקו הסיום מדליה ואשכולית אדומה, טבלתי מבסוט בסחנה, המאמן שלי קיבל את התוצאה בהתלהבות מופגנת ("אידיוט, יכולת להיפצע"), ובכל זאת, משהו עמוק במוח עדיין מציק. למחרת, בעודי מפדל במעלה נס הרים, תמונת הבחור המתנדנד שוב ניקרה לי את התודעה. נזכרתי שלא מזמן הייתי קרוב למצב הזה, ב"ישראמן צפון", כשהגעתי למצב של התייבשות ועד שעות הערב עדיין הקאתי.
מחשב מסלול מחדש
"לא מזמן", אמרתי? כשחושבים על זה, ישראמן צפון התקיים בתחילת מאי, כלומר לפני שמונה חודשים. זה אומר שכבר שמונה חודשים אני מושקע בפרויקט המגלומני הזה. יום יום, שעה שעה, אימון אחרי אימון. כמו משקולת רגל, המרוץ הזה הולך איתך לכל מקום. בלילה בחלום, בתחנת הדלק, כשאתה יורד עם הכלב, כשאתה לוקח כדור מגנזיום לפני השינה, כשאתה פותח את התריס החשמלי בבית ושולח יד לכיוון האופניים וכמובן בתור לקופה בסופר. כל כך הרבה דברים קרו בשמונת החודשים הללו.
הדבר הדרמטי ביותר, כך נראה, לא קרה בשעת אימון, אלא דווקא בשעת כתיבת הטורים האלה. אתה כותב, נשאב למחוזות שפעם היו העיסוק המרכזי שלך,כתיבה, ועם שליחת הטקסט לעורך אתה חוזר לעבודה שלך בעירייה, כדובר. לקלסר הזמנות העבודה, לביסקוויטים שבישיבות, לדוחות העבודה הרבעוניים ולספר התקציבים שמריח כמו סלט וולדורף שנשכח במקרר. כאן הלב שלך בועט וצוהל, וכאן משהו נרדם. נדמה לי שקוראים לזה תחושת מיצוי.
"אין כוונה לעמוד במקום". שביט | צילום: באדיבות עמוס שביט
"אל תפחד להתקדם באטיות", כתב פעם איש סיני חכם, "תפחד רק מעמידה במקום". ב-30 בינואר, יום שישי, כשאחצה את קן הסיום של ישראמן 2015, באופן סימלי אחצה גם קו סיום נוסף: יהיה זה היום האחרון שלי בשירות עיריית באר-שבע. כן, החלטתי לצאת לדרך חדשה. כיועץ תקשורת, כאיש מיתוג וכמאמן אישי-עסקי. לאחר עשר שנות עיתונות ושלוש שנים של דוברות מוניציפאלית, לראשונה בחיי אני בונה תוכנית עסקית ופותח משרד. האם יהיה לי פשוט? ברור שלא. אבל היי, אין לי כוונה לעמוד במקום.
בטור הבא: מה עדיף להיות, לפני או אחרי?
וואו, חתיכת תקופה עברת. שיהיה בהצלחה. אתה יודע, מכאן אפשר רק לעלות…