כל הטורים של מירי בויום לקראת ישראמן נגב 2015: טור 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 |

בגיל ארבעים פלוס אנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים הכל, ראינו הכל, עשינו הכל ואי אפשר כבר להפתיע אותנו. אז זהו, וכאן ההפתעה: גם בגיל ארבעים פלוס אנחנו לא יודעים. אני לא ידעתי שאני לא יודעת לרכוב, לא ידעתי שאני לא יודעת לשחות, גיליתי את זה כשהחלטתי ללמוד.

חשבתי שאם אכנס למים מיד, אף אחד לא ישים לב שאיחרתי. מירי בויום | צילומים: באדיבות מירי בויום

קבענו בשעה 8:00 בבריכה, אני כהרגלי מגיעה באיחור, למרות שמבחינתי 8:07 זה ממש לא איחור. לא הבחנתי בג'יפ של רויטל בחנייה וגם לא ברויטל עצמה ברחבת הבריכה. אבן נגולה מעל ליבי. חשבתי שאם אכנס למים מיד, אף אחד לא ישים לב שאיחרתי. אני מביטה במסלולי השחייה שהיו סואנים יותר מכבישי איילון בשעת העומס, ואין מסלול פנוי.

אתם לא עובדים? כולכם מובטלים?
הלו, אנשים, מה קורה? 8:00 בבוקר, מה, אתם לא עובדים? כולכם מובטלים? אבל שכחתי לרגע שאני בעצם גרה ביישוב של בורגנים בעלי מקצועות חופשיים וספורטאים חובבים לעת מצוא. כל אחד כאן הוא מרתוניסט, רוכב שטח או בהסבה לטריאתלון כולל רזומה של איזה אלוף ישראל בקפיצה לגובה. מסלול מתפנה וסוף סוף מישהו מגלה אחריות והולך לפרנס.

עוד כתבות בנושא
הישראמן נגב הראשון שלי | מי כאן הגבר?
ארגז כלים | 10 טיפים לטריאתלטים מתחילים
10 טעויות שטריאתלטים מתחילים לא יודעים שהם עושים

החלק הכי קשה מבחינתי זה להכנס למים. יש שני סוגים של אנשים, אלה שקופצים למים הקרים ואלה שמהססים. נו, אני שייכת לזן השני, זה כמו תכונת אקססוריז לדחיינות ואיחור כרוני, זה בא בערכה. אני צריכה להתרגל לאט, להכנס למים כשאני מוכנה, כל פעם סנטימטר ועוד סנטימטר. "בעיטה לתחת, ויאללה למים". רויטל תפסה אותי ואין בה שמץ של אמפתיה כלפי.

רויטל, איחרת". אני אומרת ומגלגלת את המלים בהנאה צרופה. אף פעם לא יצא לי לומר את זה, בד"כ זה נאמר לי. "התעכבתי", עונה לי רויטל כלאחר יד, "את איחרת, אני התעכבתי", היא מוכיחה אותי ומוסיפה: "כשאנחנו קובעות ב8:00 זה אומר 7:50 את כאן".

מה? ככה באים לבריכה? אין לה מודעות עצמית?

"אצלי אין מנוחה. את יודעת איפה נחים"
כן המפקדת! אני מרכינה מבט ומבחינה בנעלי העקב של רויטל, בשמלה האופנתית ובמשקפי השמש הגדולים. כל שערה במקום והיא נראית כאילו היא יצאה הרגע מקטלוג של H&M. מה? ככה באים לבריכה? אין לה מודעות עצמית? ולעומתה אני הרגשתי מאוד עדכנית בתוך הסנפירים מידה 35-37 שלי. רויטל מבקשת שאשחה 8 בריכות, היא רוצה להתרשם מסגנון השחייה שלי. עכשיו זה הזמן להראות לה מה אני שווה באמת, אני חושבת לעצמי, אני הרי שוחה 70 בריכות חתירה מבלי להתעייף. איכשהו, ההתרגשות והלחץ ששם למעלה יש מישהו שבוחן אותי, עשו את שלהם. הנשימות לא מסתנכרנות עם תנועות הידיים, הרגליים לא ממש מתפקדות והגוף נוקשה. רויטל עוצרת אותי באמצע ונותנת לי תרגילים.

"אנחנו מתחילות מהבסיס," היא אומרת. "הגוף שלך נוקשה, לא נראה שנוח לו במים. תרפי, בואי נתרגל לתחושת המים, את במדיום אחר, תפנימי את התחושה של המים סביבך". להתרגל למים? אני זורמת איתה, ובדיוק ברגע שהתחלתי להרגיש נעים ונוח, רויטל משנה את כללי המשחק. "ועכשיו את שוחה 200 כפול שבע במתגברות, כאשר 200 אחרונים בספרינט ואני מודדת לך זמנים". רגע, מה? כמה? למה? היה לנו טוב עד עכשיו, רויטל, אנחנו לומדות להכיר את המים, חכי.

"צאי". רויטל מצווה עלי ואני לא מעיזה להתנגד (חזקה על חלשים, היא במשקפי גוצ'י ואני במשקפת ספידו, זה לא כוחות). ככל שהספירה מתארכת, הנשימה הולכת ומתקצרת, אני משתוקקת לעצור לרגע אחד, רק לרגע, אבל מבטה של רויטל לא חומק ממני וכשנדמה לי שהיא עסוקה בווטסאפ שלה, אני עוצרת בקצה הרחוק של הבריכה, נשימה ארוכה, כמו ביוגה.

"לא לעצור", רויטל צורחת מהקצה השני, "את לא נחה, את שומעת? אצלי אין מנוחה. את יודעת איפה נחים". היא לא מרפה. ב-200 המטרים האחרונים, לאחר שכמעט ומסרתי את נשמתי לבורא (וזכיתי במנוחת עולמים), רויטל קובעת שאני לא מרוכזת ושמתחילים מחדש. ניסיתי להתווכח, נשבעת לכם, ניסיתי לנהל מו"מ עיקש, ביקשתי, התחננתי, איימתי ושוב התחננתי. כלום. 200 מטר אחרונים שחיתי שוב, כמו גדולה. הצלחתי.

ישראמן, מסתבר, זה לא רק יכולות פיזיות או מנטליות יוצאות דופן, אלא זו השקפת עולם חדשה: הקשבה, צניעות, נכונות ללמוד, נכונות להיכשל והאומץ להצליח. אני אצליח, אין לי ספק, ולאו דווקא כי אני יכולה או כי אני יודעת אלא דווקא כי אני אולי לא יכולה וכי אני אולי לא יודעת את זה.