כל הטורים של מירי בויום לקראת ישראמן נגב 2015: טור 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 |
גיל היקר*,
נכון, כשהסכמת לאמן אותי, אמרת לי שאחד התנאים לכך הוא שאמלא באדיקות את הטבלה, ואכתוב לך מדי יום בפירוט איך עבר האימון. נכון שצחקתי לך בפרצוף ואמרתי שאין סיכוי שבעולם, כי אני אינדיבידואליסטית-נונקונפורמיסטית-עם נטייה לאינטרפטציה אישית (כבר אמרנו), ושבגילי אני מגלה קושי להתחייב, ואתה אמרת בשקט שלך "תשתדלי".
זה לא נכון שאני הייתי איטית מהם ב-5 קמ"ש לפחות | צילומים: מירי בויום
והנה אני, להפתעתי, מוצאת את עצמי כותבת לך מדי יום, מדווחת, מתייעצת, ולא תאמין – אפילו מקשיבה לך (לפעמים) …
אז הבטחתי וכעת מקיימת, וזה הדיווח המלא (והאמיתי לגמרי): שני האיירונמנים ששלחת לי, כדי שארכב איתם את הארוכה-אריות, אין מה לומר. יצאתי לרכיבה עם איירונמן 1 ובדרך פגשנו את איירונמן 2 (שמם המלא שמור במערכת), והמשכנו יחד להקפה של העמק. האיירונמנים שלך היו כמובן מנוסים ממני, מאובזרים ממני ומשכילים ממני (שני דוקטורים).
התכוונתי לרכוב אחריהם, ללמוד כל תנועה, לשאול שאלות ולשם שנוי גם לשתוק כשהם עונים, בקיצור – זנב לאריות. ולא תאמין מה קרה שם באותו בוקר. אני רוכבת, נותנת את כל מה שיש לי על הכביש, מזיעה, נקרעת – ושני האיירונמנים שלך משתרכים בעצלתיים אי שם מאחור. "הכל בסדר?", אני מאיטה ושואלת, "בסדר…בסדר…את עושה לנו דרפטינג", ענה לי איירונמן 2. אז המשכתי לרכוב, חוסמת בגופי (עם כל ה-47.1 ק"ג על 156 ס"מ שלי) את הרוח, לשני גברים מסוקסים שרוחב הכתפיים שלהם באורך הגובה שלי.
זוכרת שאסרת עלי לדבר במהלך הרכיבה על הכביש, ודרשת שאהיה 100% מרוכזת, "בזה תלויים החיים שלך", כך אמרת. אז שני האיירונמנים שלך, רק שתדע, לא הפסיקו לקשקש כל הדרך, על מה הם לא דיברו? נדמה לי שהפסקתי להקשיב כשהם התחילו לדבר על פנימיות…לגלגלים… וזה לא נגמר בזה, גיל, כל הדרך הם לא הפסיקו להתלונן, כמו איזה שתי נקבות, התלוננו שחם להם, וקשה להם ושהם חייבים לעצור כדי להשתין, אז כל תחנת דלק מזדמנת הפכה עבורנו לאתר עליה לרגל.
אל תאמין לאף מילה שהם יגידו לך עלי. המאמן שלי גילי
כל הדרך הובלתי, נשבעת לך, והיה איזה רגע מכונן בו איירונמן 2 נכנס לקצב, ועקף אותי… אבל ק"מ לאחר מכן, הוא היה זרוק בצד הדרך, לוקח לעצמו עוד מנוחה (אה… וגם תיקן פנצ'ר). אז בעוד שני האיירונמנים-דוקטורים שלך מנתחים את הגלגל ומחליפים לו את הקרביים ועושים לו הנשמה מלאכותית – אני חשבתי לעצמי, מה אני הייתי עושה, מזמינה "שגריר"? הם באים כשיש פנצ'ר, נכון? (אבל רק אם אני אישה…). הפנצ'ר תוקן, ממשיכים לרכוב. אני באמצע ולצידי שני איירונמנים, חטובים ושריריים. לרגע הרגשתי כמו איזו סלב מוקפת בשומרי ראש קשוחים, ושמישהו יעז להתקרב. "נו…מתי מגיעים?" מתבכיין איירונמן 2, "יש לי עוד ריצה של שעה וחצי היום".
"נראה לי שבצומת הבא אני חותך", מצטרף אליו איירונמן 1. "מה פתאום חותך?" אני פונה לאיירונמן 1, מזועזעת מהרעיון, "אין דבר כזה, חותך, אתה מסיים את האימון! אין מצב שאני באה לאסוף אותך מהצומת." אני נחרצת ונטולת אמפטיה. "זה לא שאין לי כוח לסיים את האימון, אבל תראי, הכבישים עמוסים, התנועה מלחיצה אותי…", איירונמן 1 ממשיך לרחם על עצמו. אבל אני אישה והם גברים, וכל גבר באשר הוא, איירונמן או לא, בפנים, מתחת למעטה השרירים, חולצת הנליני וטייץ הסקינפיט – הוא ילד. ובילדים אני מבינה…
איכשהו, הצלחנו להשלים את האימון, 84.5 ק"מ בשלוש וחצי שעות.
אז הנה דיווחתי. ואם שמעת משהו אחר, אל תאמין. אל תאמין לאף מילה שהם יגידו לך עלי. זה לא נכון שאני הייתי איטית מהם ב-5 קמ"ש לפחות, גם לא שאני ביקשתי, התחננתי ואחר כך דרשתי עצירה בתחנת הדלק הבאה. זה גם לא נכון שהשתמשתי בנשק יום הדין ואמרתי שאני צריכה "נוחיות" כדי לתקן את המייקאפ והליפסטיק. וזה שקר מוחלט שאני זו שכמעט נשברתי ורציתי להפסיק את האימון באמצע, וצרחתי "אמאאאאא!!!" בכל פעם שמשאית חלפה לצידי, זה פשוט לא מדויק.
אז זה הכל עניין של פרספקטיבה, ומנקודת המבט שלי – אני צודקת. ברור, אני אישה, נשים אף פעם לא טועות. גברים לעומת זאת…אהמממ… (גבר- אם הוא נמצא בלב יער, ואין שם שום אישה שתסתור אותו – כנראה שהוא עדיין טועה. וגם אם הוא לא אמר מילה).
ואתה יכול למסור לאיירונמנים שלך, גיל, שאת האימון הבא שלהם איתי הם יצטרכו להרוויח ביושר… (וביושר ואמינות אני מבינה…)
*גיל וינר, המאמן שלי.
הכל בסדר איתך?
מה לעזעזל כתבת פה הרגע?
אדירה. חוש הומור מעולה.